Rétrospective de ma vie — 85 ans

Comment résumer une vie de 85 ans ?

Aujourd’hui, quelques jours avant mon 85ᵉ anniversaire, je commence par le présent.

Mes capacités mentales et physiques sont presque parfaites. Je jouis de ma liberté, de mon silence, de ma solitude.

Je ressens ma solitude comme un cadeau, acquis après tant d’années de chaos.
Mon corps, mon âme, mon esprit portent les traces discrètes de tout ce que j’ai vécu.
Mes facultés restent aiguisées.

La liberté de choisir est un privilège que j’apprécie — dans la famille, dans les amitiés, dans chaque matin qui commence.

« Gracias a la vida », comme dans la chanson — remercier la vie pour ce qu’elle m’a donné, mais aussi pour ce qu’elle a détruit : l’amour et la haine, la joie et les pleurs, le silence et les cris, la beauté et la laideur, la lumière et l’ombre — et tant d’autres événements, personnages, lieux, rencontres, et surtout des moments inoubliables — tout ce qui a fait de moi celle que je suis aujourd’hui.

Tellement d’événements, inscrits dans ma mémoire : la joie d’être mère, d’élever la prochaine génération et de leur donner la liberté de choisir leur vie.

Quitter la bourgeoisie d’un pays, partir à l’aventure dans un autre, reconstruire des chez-moi, puis les abandonner, être amoureuse et choisir la solitude, accepter la trahison qui coupe le souffle — et apprendre à respirer de nouveau.

Ma vie a été tracée, presque toujours, par mon instinct — une force que je n’ai su apprécier que récemment.

Parfois, cela n’a pas été facile. Aller à contre-courant, à l’inverse de toute logique. Mais c’était ma destinée, une part intégrale de moi.

L’instinct m’a poussée à écrire, à découvrir cet horizon infini d’une page blanche, où les phrases coulent librement.

Il m’a aussi dirigée vers la photographie : une caméra posée dans ma main presque par hasard, et un monde merveilleux qui se découvre à moi. Je pourrais écrire un livre sur cela.

Puis, quand la fatigue arrive, que le poids de la caméra devient lourd, que les amis, sur le chemin, s’éloignent doucement…

Alors apparaît, presque comme un miracle, l’intelligence artificielle.

Mon instinct me pousse à l’accepter, à la reconnaître, à voir le lien entre l’écriture et l’image — un monde qui me fascine.

J’espère qu’elle m’accompagnera, comme les autres transformations de ma vie, vers ma dernière destination — et peut-être vers un autre commencement.

Retrospective of My Life — 85 Years

How do you summarize a life of 85 years?

Today, a few days before my 85th birthday, I begin with the present.

My mental and physical capacities are almost perfect. I enjoy my freedom, my silence, my solitude.

I experience my solitude as a gift, earned after so many years of chaos.
My body, my soul, my mind carry the quiet traces of everything I have lived.
My faculties remain sharp.

The freedom to choose is a privilege I value — in family, in friendships, in every morning that begins.

“Gracias a la vida,” as in the song — to thank life for what it has given me, but also for what it has taken away: love and hatred, joy and tears, silence and cries, beauty and ugliness, light and shadow — and so many other events, people, places, encounters, and above all, unforgettable moments — all that has made me who I am today.

So many events, engraved in my memory: the joy of being a mother, of raising the next generation and giving them the freedom to choose their own lives.

Leaving the comfort of one country, setting out for adventure in another, rebuilding “homes” and then leaving them behind, loving and choosing solitude, accepting betrayal that takes your breath away — and learning to breathe again.

My life has been shaped, almost always, by my instinct — a force I have only learned to recognize recently.

At times it was not easy. Going against the current, against all logic. But it was my destiny, an essential part of who I am.

It led me to writing, to discovering the infinite horizon of a blank page, where sentences flow freely.

It also guided me to photography: a camera placed in my hand almost by chance, and a whole world revealing itself to me. I could write a book about that.

Then, when fatigue comes, when the weight of the camera becomes heavy, when friends slowly drift away along the path…

Then, almost like a miracle, artificial intelligence appears.

My instinct leads me to accept it, to recognize it, to see the connection between writing and image — a world that fascinates me.

I hope it will accompany me, like the other transformations of my life, toward my final destination — and perhaps toward another beginning.

רטרוספקטיבה של חיי — 85 שנים

איך מסכמים חיים של 85 שנים?

היום, כמה ימים לפני יום הולדתי ה־85, אני מתחילה מההווה.

היכולות המנטליות והפיזיות שלי כמעט מושלמות. אני נהנית מהחופש שלי, מהשקט שלי, מהבדידות שלי.

אני חווה את הבדידות כמתנה, שנרכשה לאחר שנים רבות של כאוס.
הגוף שלי, הנשמה שלי והרוח שלי נושאים את העקבות השקטים של כל מה שעברתי.
היכולות שלי נשארות חדות.

החופש לבחור הוא זכות שאני מעריכה — במשפחה, בחברויות ובכל בוקר שמתחיל.

"Gracias a la vida", כמו בשיר — להודות לחיים על מה שנתנו לי, וגם על מה שלקחו ממני: אהבה ושנאה, שמחה ודמעות, שקט וצעקות, יופי וכיעור, אור וצל — ועוד כל כך הרבה אירועים, אנשים, מקומות, מפגשים, ובעיקר רגעים בלתי נשכחים — כל מה שעשה אותי מי שאני היום.

כל כך הרבה אירועים חקוקים בזיכרוני: השמחה להיות אמא, לגדל את הדור הבא ולתת להם את החופש לבחור את חייהם.

לעזוב את הנוחות של ארץ אחת, לצאת להרפתקה בארץ אחרת, לבנות "בתים" ואז לעזוב אותם, לאהוב ולבחור בבדידות, לקבל בגידה שעוצרת את הנשימה — וללמוד לנשום מחדש.

חיי עוצבו, כמעט תמיד, על ידי האינסטינקט שלי — כוח שלמדתי להכיר רק לאחרונה.

לפעמים זה לא היה קל. ללכת נגד הזרם, נגד כל היגיון. אבל זו הייתה דרכי, חלק בלתי נפרד ממני.

הוא דחף אותי לכתוב, לגלות את האופק האינסופי של דף לבן, שבו המילים זורמות בחופשיות.

הוא גם הוביל אותי לצילום: מצלמה שהונחה בידי כמעט במקרה, ועולם שלם שנפתח בפניי. אני יכולה לכתוב על כך ספר שלם.

ואז, כשהעייפות מגיעה, כשהמשקל של המצלמה נעשה כבד, כשהחברים בדרך מתרחקים לאט…

אז מופיעה, כמעט כמו נס, הבינה המלאכותית.

האינסטינקט שלי מוביל אותי לקבל אותה, להכיר בה, לראות את הקשר בין כתיבה לתמונה — עולם שמרתק אותי.

אני מקווה שהיא תלווה אותי, כמו שאר השינויים בחיי, אל היעד האחרון שלי — ואולי אל התחלה חדשה.