Nathan mon ami
Nathan est un vieil ami. Chaque quelques mois, on se rencontre au Coffee Bertha pour un petit déjeuner copieux.
Il a toujours des aventures à me raconter. Des aventures abracadabrantes. Il voyage beaucoup, dans des pays étranges, avec des moyens non conventionnels. Quand il raconte ses aventures, le monde paraît minuscule.
Parfois dans une charrette tirée par des mulets, parfois à côté d’un chauffeur ivrogne qui conduit un camion-citerne sur une route montagneuse, parfois dans un autobus branlant aux couleurs vives où les chèvres sont les passagers d’honneur, et rarement sur un siège dans le compartiment luxe d’un avion. Tout est pour lui aventure.
Nathan est l’aventurier personnifié. Très souvent il mélange les pays, les peuples, les hôtels et les femmes. Il faut du temps pour digérer ce qu’il communique. Il n’arrête pas de raconter et de se raconter en diverses versions. Nathan est comme un kaléidoscope où tout se mélange et ne se réadapte jamais de la même manière, et pourtant Nathan est spécial. Nathan est mon ami.
Nathan ne conduit pas. Il aime les autobus, les trains. Il rencontre des gens, il bavarde, il écoute, il raconte. Il est l’ami de tout le monde. Son physique étrange attire : toujours habillé de noir, court de taille, le dos courbé, chauve, des lunettes cerclées ne pouvant cacher des yeux flamboyants d’intelligence et de curiosité, des dents jaunes de nicotine. Nathan n’est pas attirant. Nathan est mon ami.
Je l’attendais à la sortie de la gare pour aller chez Bertha. Un train venant d’une autre direction arriva et déversa ses voyageurs. Je regardais distraitement la foule quand je l’aperçus.
C’était Nathan.
Quarante ans plus jeune. Habillé de noir, chauve, les mêmes lunettes cerclées, les mêmes yeux vifs. Mais grand, très grand, au moins un mètre quatre-vingts. La ressemblance était si exacte que je sentis un froid me traverser. Ce n’était pas une impression vague. C’était lui, avec simplement quarante ans de moins.
Il marchait dans ma direction. Son regard se posa sur moi sans hésitation, comme s’il me reconnaissait. Il sourit. Un sourire calme, assuré. Des dents blanches, régulières — celles que je connais, jaunies par la nicotine. Il ralentit en arrivant près de ma voiture. Pendant une seconde, j’ai cru qu’il allait ouvrir la portière et s’asseoir à côté de moi.
Il me regarda encore, avec une curiosité étrange, presque familière. Puis il détourna les yeux, traversa la rue et se dirigea vers la station d’autobus en face de la gare.
Je restai immobile.
Quelques minutes plus tard, le train de Nathan entra en gare. Il fut le dernier à quitter le quai, légèrement voûté, traînant son sac. Petit. Chauve. Les dents jaunies. Exactement comme toujours.
Il s’assit sur le siège du passager et me demanda si j’avais fait la réservation pour le petit déjeuner. Encore éberluée, je confirmai. Alors, sans demander de mes nouvelles, de ma famille ou de ma santé, il bavarda, il bavarda. Il engloutit son déjeuner, but deux cafés et taquina la serveuse. Nathan est mon ami. Je l’écoute, je souris. Il me donne tous les détails de sa nouvelle copine. Je suis muette. Nathan est mon ami.
Je le ramène à la gare. Deux minutes pour son train en sens inverse. La main sur la poignée de la porte, il se retourne et me raconte.
Il y a très longtemps, j’ai rencontré une fille extraordinaire dans un bled près du désert. On a eu deux nuits formidables. Elle a disparu de ma vie, c’est drôle… Et si je lui avais fait un enfant ? Ce souvenir qui apparaît d’un coup… De quoi aura-t-elle l’air aujourd’hui ? Un enfant d’elle ? C’est marrant… Zut, le train a filé. Écoute, demain je voyage.
— Où ?
— Ça dépendra de la place qu’il restera dans quel avion, vers quelle destination il décollera à mon arrivée à l’aéroport… Chao.
Nathan est mon ami.
Et je ne crois pas aux coïncidences.
Nathan, My Friend
Nathan is an old friend. Every few months, we meet at Coffee Bertha for a generous breakfast.
He always has adventures to tell me about. Absurd adventures. He travels a great deal, to strange countries, by unconventional means. When he tells his stories, the world seems small.
Sometimes in a cart pulled by mules, sometimes beside a drunk driver steering a fuel truck along a mountain road, sometimes on a rattling bus painted in bright colors where goats are the honored passengers, and only rarely in a seat in the luxury compartment of an airplane. For him, everything is an adventure.
Nathan is the embodiment of the adventurer. Very often he mixes up countries, peoples, hotels, and women. It takes time to digest what he shares. He never stops telling stories and retelling himself in different versions. Nathan is like a kaleidoscope where everything shifts and never rearranges in quite the same way, and yet Nathan is special. Nathan is my friend.
Nathan doesn’t drive. He likes buses and trains. He meets people, talks, listens, tells stories. He is everyone’s friend. His unusual appearance draws attention: always dressed in black, short, slightly hunched, bald, wire-rimmed glasses unable to hide eyes blazing with intelligence and curiosity, teeth yellowed by nicotine. Nathan is not attractive. Nathan is my friend.
I was waiting for him outside the train station to go to Bertha. A train coming from another direction arrived and released its passengers. I was watching the crowd absentmindedly when I saw him.
It was Nathan.
Forty years younger. Dressed in black, bald, with the same wire-rimmed glasses, the same lively eyes. But tall, very tall, at least six feet. The resemblance was so exact that a chill ran through me. It was not a vague impression. It was him, simply forty years younger.
He was walking in my direction. His gaze met mine without hesitation, as if he recognized me. He smiled. A calm, assured smile. White, even teeth — the ones I know stained yellow by nicotine. He slowed as he reached my car. For a second, I thought he might open the door and sit down beside me.
He looked at me once more, with a strange, almost familiar curiosity. Then he turned away, crossed the street, and headed toward the bus station opposite the train station.
I remained still.
A few minutes later, Nathan’s train arrived. He was the last to leave the platform, slightly hunched, dragging his bag. Short. Bald. Yellowed teeth. Exactly as always.
He sat in the passenger seat and asked if I had made the reservation for breakfast. Still unsettled, I confirmed. Then, without asking about me, my family, or my health, he talked and talked. He swallowed his breakfast, drank two coffees, and teased the waitress. Nathan is my friend. I listen. I smile. He gives me every detail about his new girlfriend. I remain silent. Nathan is my friend.
I drive him back to the station. Two minutes before his train departs in the opposite direction. His hand on the door handle, he turns back and tells me:
A long time ago, I met an extraordinary girl in a village near the desert. We had two wonderful nights. She disappeared from my life, it’s funny… What if I had made a child with her? This memory suddenly appears… What would she look like today? A child of hers? It’s amusing… Damn, the train has left. Listen, tomorrow I’m traveling.
— Where?
— It depends on which plane still has a seat when I arrive at the airport… wherever it happens to be going. Chao.
Nathan is my friend.
And I do not believe in coincidences.
נתן, חבר שלי
נתן הוא חבר ותיק. כל כמה חודשים אנחנו נפגשים ב-Coffee Bertha לארוחת בוקר נדיבה.
תמיד יש לו הרפתקאות לספר לי. הרפתקאות מופרכות. הוא נוסע הרבה, למדינות מוזרות, בדרכים לא שגרתיות. כשהוא מספר את הרפתקאותיו, העולם נראה קטן.
לפעמים בעגלה הרתומה לפרדות, לפעמים לצד נהג שיכור שמוביל מכלית דלק בכביש הררי, לפעמים באוטובוס מקרטע בצבעים עזים שבו העזים הן נוסעות הכבוד, ורק לעיתים נדירות במושב במחלקת היוקרה של מטוס. בשבילו הכול הוא הרפתקה.
נתן הוא התגלמות ההרפתקן. לעיתים קרובות הוא מערבב בין ארצות, עמים, בתי מלון ונשים. צריך זמן לעכל את מה שהוא משתף. הוא לא מפסיק לספר ולספר את עצמו בגרסאות שונות. נתן הוא כמו קליידוסקופ שבו הכול משתנה ולעולם אינו מסתדר שוב באותה צורה, ובכל זאת נתן מיוחד. נתן הוא חבר שלי.
נתן לא נוהג. הוא אוהב אוטובוסים ורכבות. הוא פוגש אנשים, מדבר, מקשיב, מספר. הוא חבר של כולם. המראה הייחודי שלו מושך תשומת לב: תמיד לבוש שחור, נמוך קומה, גבו מעט כפוף, קירח, משקפיים במסגרת דקה שאינם מסתירים עיניים בוערות מתבונה וסקרנות, שיניים מצהיבות מניקוטין. נתן אינו מושך. נתן הוא חבר שלי.
חיכיתי לו ביציאה מתחנת הרכבת כדי לנסוע לברתה. רכבת מכיוון אחר נכנסה והורידה את נוסעיה. הסתכלתי בהמון בהיסח הדעת כשלפתע ראיתי אותו.
זה היה נתן.
צעיר בארבעים שנה. לבוש שחור, קירח, אותם משקפיים, אותן עיניים חיות. אבל גבוה, גבוה מאוד, לפחות מטר ושמונים. הדמיון היה מדויק כל כך שצמרמורת עברה בי. זו לא הייתה תחושה עמומה. זה היה הוא, פשוט צעיר בארבעים שנה.
הוא הלך לכיווני. מבטו פגש את שלי בלי היסוס, כאילו הוא מזהה אותי. הוא חייך. חיוך רגוע ובטוח. שיניים לבנות וישרות — אלה שאני מכירה מצהיבות מניקוטין. הוא האט כשהגיע ליד המכונית שלי. לרגע חשבתי שהוא עומד לפתוח את הדלת ולהתיישב לידי.
הוא הביט בי שוב, בסקרנות מוזרה, כמעט מוכרת. ואז הסתובב, חצה את הכביש והלך אל תחנת האוטובוסים שמול תחנת הרכבת.
נשארתי קפואה.
כעבור כמה דקות הגיעה רכבתו של נתן. הוא היה האחרון שירד מהרציף, גבו מעט כפוף, גורר את תיקו. נמוך. קירח. שיניים מצהיבות. בדיוק כמו תמיד.
הוא התיישב במושב שלצדי ושאל אם הזמנתי מקום לארוחת הבוקר. עדיין נסערת, אישרתי. ואז, בלי לשאול לשלומי, למשפחתי או לבריאותי, הוא דיבר ודיבר. בלע את ארוחתו, שתה שני קפה והקניט את המלצרית. נתן הוא חבר שלי. אני מקשיבה. אני מחייכת. הוא מספר לי את כל הפרטים על החברה החדשה שלו. אני שותקת. נתן הוא חבר שלי.
החזרתי אותו לתחנה. שתי דקות לפני שהרכבת שלו יוצאת בכיוון ההפוך. ידו על ידית הדלת, הוא הסתובב ואמר:
לפני הרבה שנים פגשתי בחורה נהדרת באיזה כפר ליד המדבר. היו לנו שני לילות נפלאים. היא נעלמה מחיי, זה מצחיק… ומה אם עשיתי לה ילד? הזיכרון הזה שמופיע פתאום… איך היא נראית היום? ילד ממנה? מצחיק… לעזאזל, הרכבת יצאה. תקשיבי, מחר אני נוסע.
— לאן?
— תלוי באיזה מטוס יישאר מקום כשאגיע לשדה התעופה… לאן שהוא יטוס. צ’או.
נתן הוא חבר שלי.
ואני לא מאמינה בצירופי מקרים.
.png)
