Le Vagabond

   

Le Vagabond

Durant un de mes voyages en Europe, sirotant un bon vin rouge avec mon collègue et un ami, nous bavardions en admirant le reflet des couleurs du crépuscule au bord d’un fleuve.
Le vin nous faisait oublier une fatigante journée de travail pour arracher un contrat à nos adversaires.

Traînant une énorme bicyclette, un étrange type s’approcha de nous. Il nous interpella dans la langue que nous parlions — qui n’était pas celle du pays — et nous demanda la permission de se joindre à nous.

Notre ami l’invita à boire un verre avec nous. Il nous remercia avec un sourire.

Je l’observais.

Dans la soixantaine, habillé proprement de plusieurs couches de T-shirts sur un vieux jean, des souliers de sport blancs presque neufs, une casquette qui cachait une chevelure grise abondante et propre, une barbe de quelques jours, des yeux bruns, une bouche où il manquait plusieurs dents.
Il ne correspondait pas à l’image des sans-logis. Une certaine personnalité franche et forte émanait de lui, peut-être aussi un certain orgueil.

Il bavarda longuement avec nous. Il était sur les routes depuis longtemps. Il avait parcouru presque tout le monde avec sa drôle de bicyclette. Le plus souvent, il dormait à la belle étoile. Il avait tout ce dont il avait besoin sur sa bicyclette — sa demeure était là.
Il parlait plusieurs langues. Sa culture générale était riche. Il participait à tous les sujets avec un esprit clair, discutait poliment sur des sujets délicats. Malgré le vin, son jugement sur le monde était sensé.

La nuit avançait. Les bouteilles vides de vin rouge s’accumulaient sur la table.
Vers deux heures du matin, il se leva, nous remercia chaleureusement. Demain, il devait arriver à une ville portuaire. Il embarquerait sur un vieux rafiot avec sa bicyclette pour le Chili.
Il nous salua encore une fois et se perdit dans la brume qui montait du fleuve avec son étrange bicyclette…

Nous prîmes le chemin de l’hôtel, en silence, plongés dans nos pensées. Cette rencontre nous avait enrichis différemment…
Un jour peut-être, nous partagerons le changement survenu dans nos vies après cette soirée…

Le lendemain, en préparant ma valise pour mon retour, rangeant les cadeaux achetés pour la famille, la blouse en soie que je m’étais offerte, je pensais à notre vagabond, qui transportait toute sa richesse matérielle sur une drôle de bicyclette et semblait tellement satisfait de sa vie…

Quelques jours plus tard, nous reçûmes une réponse négative pour le contrat…
Je repensai à mon vagabond… je souris…

En route vers mon appartement, je m’arrêtai chez un marchand de bicyclettes…

— jale Arditti

 

The Wanderer

During one of my trips to Europe, while sipping a good red wine with a colleague and a friend, we were talking and admiring the reflection of the colors of twilight along the edge of a river.
The wine helped us forget a tiring day spent struggling to secure a contract from our competitors.

Dragging an enormous bicycle, a strange man approached us. He addressed us in the language we were speaking — which was not the language of the country — and asked for permission to join us.

Our friend invited him to have a drink with us. He thanked us with a smile.

I observed him.

In his sixties, neatly dressed in several layers of T-shirts over old jeans, almost-new white sneakers, a cap hiding a full head of clean gray hair, a few days’ beard, brown eyes, a mouth missing several teeth.
He did not match the image of the homeless. A certain direct and strong personality emanated from him, perhaps also a quiet pride.

He spoke with us at length. He had been on the road for a long time. He had traveled almost the entire world with his unusual bicycle. Most often, he slept under the open sky. He had everything he needed on his bicycle — his home was there.
He spoke several languages. His general knowledge was rich. He took part in every subject with a clear mind, discussing delicate matters with politeness. Despite the wine, his judgment of the world remained sound.

The night advanced. Empty bottles of red wine accumulated on the table.
Around two in the morning, he stood up and warmly thanked us. The next day, he was to reach a port city. He would board an old vessel with his bicycle, bound for Chile.
He greeted us once more and disappeared into the mist rising from the river with his strange bicycle…

We walked back to the hotel in silence, lost in our thoughts. This encounter had enriched us in a different way…
Perhaps one day we will share the change that came into our lives after that evening…

The next day, while packing my suitcase for my return — putting away the gifts bought for the family, the silk blouse I had bought for myself — I thought of our wanderer, who carried all his material wealth on a strange bicycle and seemed so deeply satisfied with his life…

A few days later, we received a negative answer regarding the contract…
I thought again of the wanderer… I smiled…

On my way to my apartment, I stopped at a bicycle shop…

— jale Arditti

 

הנווד

במהלך אחד ממסעותיי באירופה, בעודי לוגם יין אדום טוב עם עמית וחבר, שוחחנו והתבוננו בהשתקפות צבעי הדמדומים על פני הנהר.
היין סייע לנו לשכוח יום עבודה מתיש שבו ניסינו להשיג חוזה מיריבינו.

אדם מוזר, גורר אופניים עצומים, התקרב אלינו. הוא פנה אלינו בשפה שדיברנו — שלא הייתה שפת המקום — וביקש רשות להצטרף.

חברנו הזמין אותו לשתות איתנו. הוא הודה בחיוך.

התבוננתי בו.

בשנות השישים לחייו, לבוש נקי — שכבות של חולצות טריקו מעל ג’ינס ישן, נעלי ספורט לבנות כמעט חדשות, כובע הסתיר שיער אפור שופע ונקי, זקן של כמה ימים, עיניים חומות, פה שחסרו בו כמה שיניים.
הוא לא התאים לדימוי של חסר בית. הייתה בו נוכחות ישירה וחזקה, ואולי גם סוג של גאווה שקטה.

הוא שוחח איתנו זמן רב. שנים רבות בדרכים. כמעט את כל העולם עבר עם אופניו המוזרים. לרוב ישן תחת כיפת השמיים. כל מה שהיה לו — היה על האופניים. שם היה ביתו.
הוא דיבר כמה שפות. השכלתו רחבה. השתתף בכל נושא בבהירות מחשבה, דן בעדינות גם בנושאים רגישים. למרות היין, שיקול דעתו נותר צלול.

הלילה התקדם. בקבוקי היין הריקים הצטברו על השולחן.
בסביבות שתיים בלילה קם, הודה לנו בחום. למחרת היה אמור להגיע לעיר נמל, ולעלות עם אופניו על ספינה ישנה בדרכו לצ’ילה.
הוא נפרד מאיתנו ונעלם בערפל שעלה מן הנהר עם אופניו המוזרים…

חזרנו למלון בשקט, שקועים במחשבות. המפגש הזה העשיר אותנו בדרך אחרת…
אולי יום אחד נבין מה באמת השתנה בנו באותו ערב…

למחרת, כשארזתי את מזוודתי לחזרה — מסדר את המתנות למשפחה, ואת חולצת המשי שקניתי לעצמי — חשבתי עליו.
על האיש שנשא את כל רכושו על אופניים… ונראה מסופק כל כך מחייו.

כמה ימים לאחר מכן קיבלנו תשובה שלילית לגבי החוזה…
חשבתי שוב על הנווד… וחייכתי…

בדרכי לדירתי עצרתי אצל מוכר אופניים…

— jale Arditti