Le Père

 

Deux jours après la naissance de sa fille, le père est parti, il a laissé une large fortune, un bel appartement, une voiture et un billet ‘’Je pars ‘’

La mère n’a pas pleuré.

Des dizaines d’années il a voyagé, visiter les tribus en Afrique, Les Jungles en Amériques de sud,  Le pole nord, plus tard le sud,  vécu trois ans au Tibet  un an avec une tribut Mongol, aujourd’hui il vit sur une péniche en hollande prés d’Amsterdam. Le Père

 

Deux jours après la naissance de sa fille, le père est parti, il a laissé une large fortune, un bel appartement, une voiture et un billet ‘’Je pars ‘’

La mère n’a pas pleuré.

Des dizaines d’années il a voyagé, visiter les tribus en Afrique, Les Jungles en Amériques de sud,  Le pole nord, plus tard le sud,  vécu trois ans au Tibet  un an avec une tribut Mongol, aujourd’hui il vit sur une péniche en hollande prés d’Amsterdam.

Il écrit ses mémoires, sous un nom d’emprunt pour un quotidien local.

Il a vécu sa vie comme il le voulait, les regrets il n’a jamais eu.

Se baladant par un jour de soleil, une foule devant une librairie attire son attention, la promotion d’un nouveau roman avec signature de l’auteure et cocktails…Il s’approche…la vitrine…. Un livre,  le titre : la  photo d’un billet écrit a la main ‘’Je pars ‘’

Il tourne le dos et continue sa promenade

Il écrit ses mémoires, sous un nom d’emprunt pour un quotidien local.

Il a vécu sa vie comme il le voulait, les regrets il n’a jamais eu.

Se baladant par un jour de soleil, une foule devant une librairie attire son attention, la promotion d’un nouveau roman avec signature de l’auteure et cocktails…Il s’approche…la vitrine…. Un livre,  le titre : la  photo d’un billet écrit a la main ‘’Je pars ‘’

Il tourne le dos et continue sa promenade…..

 

---

The Father

Two days after his daughter was born, the father left.
He left behind a vast fortune, a beautiful apartment, a car, and a note: “I’m leaving.”
The mother did not cry.

For decades, he travelled—visiting tribes in Africa, jungles in South America,
the North Pole, then the South.
He spent three years in Tibet, a year with a Mongolian tribe.
Now, he lives on a houseboat in Holland, near Amsterdam.

He writes his memoirs under a pseudonym for a local newspaper.
He lived his life the way he wanted—regret never visited him.

One sunny day, as he strolls through the city,
a crowd in front of a bookstore catches his eye:
a book launch, the author signing copies, champagne and cocktails.

He approaches… the window display…
A book.
Its title: a photograph of a handwritten note — “I’m leaving.”

He turns his back and walks on.

---

האבא

יומיים אחרי לידת בתו, האבא עזב, הוא השאיר הון גדול, דירה יפה, מכונית ופתק – "אני עוזב"
האמא לא בכתה.
עשרות שנים הוא טייל, ביקר בשבטים באפריקה, בג’ונגלים של דרום אמריקה, בקוטב הצפוני, אחר כך הדרומי, חי שלוש שנים בטיבט, שנה עם שבט מונגולי, היום הוא גר על סירה בהולנד ליד אמסטרדם.

הוא כותב את הזיכרונות שלו, בשם בדוי, לעיתון מקומי.
הוא חי את חייו כפי שרצה, חרטות לא היו לו.
ביום שמש אחד, כשהוא מטייל, קהל מול חנות ספרים תופס את תשומת ליבו, השקה של רומן חדש עם חתימות של הסופרת וקוקטיילים… הוא מתקרב… הוויטרינה… ספר, הכותרת: צילום של פתק בכתב יד – "אני עוזב"
הוא מסתובב וממשיך לטייל.

 

   

q

Banalité

 

J’étais venue me relaxer au bord de la mer, j’aimais cette plage éloignée, avec pour toute commodité, un café de pêcheurs avec quelques tables et chaises repeintes chaque année avec les restes de peinture trouvés ça et là.

 

J’aimais ce coin sans prétention loin du modernisme bruyant des plages de la côte. 

 

 La femme du pêcheur m’apporta une carafe de limonade fraîche avec un verre dépareillé étincelant de propreté, elle me connaissait et respectait mes silences. Le bleu changeant de la mer me reposa, l’iode rempli mon corps, mon petit paradis….

 

Le bruit des chaises qui bougent, une voix d’homme, la fumée d’une cigarette, le soupir d’une femme, envahirent mon espace, je ne me retournai pas….

 

On discute, elle pleure, il accuse, elle se défend, des noms de femmes, quelques noms d’hommes, des places, un compte en banque, une colère qui éclate, une menace qui plane, de l’argent sur la table, une chaise qui bascule, des pas sur le sable, ronronnements nerveux de deux voitures…un couple qui se défait…deux mouettes sur la rive…. Optimistes….

 

Mon calme retrouvé, au fond de mon sac mon cellular s’allume silencieusement, on me cherche.je ne réponds pas….

 

 

 

 

Banality

I had come to rest by the sea.
I loved that distant beach, where the only comfort was a small fishermen’s café, with a few tables and chairs repainted each year using leftover colors found here and there.
I loved that modest corner, far from the noisy modernity of the coastal strips.

The fisherman’s wife brought me a carafe of fresh lemonade, with a mismatched glass, gleaming with cleanliness.
She knew me, and respected my silences.
The shifting blue of the sea soothed me.
The iodine filled my body.
My little paradise...

The scrape of chairs,
a man’s voice,
a cigarette’s smoke,
a woman’s sigh—
they entered my space.
I didn’t turn around.

Voices.
She cries.
He accuses.
She replies.
A few women’s names.
Some men.
Places.
A bank account.
An anger rising.
A threat hanging.
Money placed on the table.
A chair tipping.
Footsteps in the sand.
The anxious purring of two cars…
A couple coming undone.
Two seagulls on the shore.
Hopeful.

Calm returns.
At the bottom of my bag,
my phone lights up silently.
Someone is looking for me.
I don’t answer.

 

בנאליות

באתי לנוח ליד הים.
אהבתי את החוף המרוחק ההוא, שבו כל הנוחות הסתכמה בבית קפה של דייגים – כמה שולחנות וכיסאות שנצבעו מחדש בכל שנה בשאריות צבע שנמצאו כאן ושם.
אהבתי את הפינה הצנועה הזאת, הרחק מההמולה המודרנית של חופי הקיץ.

אשת הדייג הביאה לי קנקן לימונדה קרה, בכוס לא תואמת שנצצה מניקיון.
היא הכירה אותי, וכיבדה את השתיקות שלי.
הכחול המשתנה של הים הרגיע אותי.
היוד מילא את הגוף שלי.
הגן הקטן שלי…

חריקות כיסאות,
קול של גבר,
עשן של סיגריה,
אנחה של אישה—
פלשו למרחב שלי.
לא הסתובבתי.

מילים.
היא בוכה.
הוא מאשים.
היא עונה.
שמות של נשים.
של גברים.
מקומות.
חשבון בנק.
כעס שמתפרץ.
איום תלוי.
כסף על השולחן.
כיסא מתהפך.
צעדים על החול.
גרגור עצבני של שתי מכוניות...
זוג שמתפרק.
שתי שחפיות על החוף.
אופטימיות.

השקט חוזר.
בתחתית התיק שלי
הטלפון נדלק בשקט.
מישהו מחפש אותי.
אני לא עונה.

  

mes Blogs

 

Mes Blogs

 

Mes blogs : le premier, "Je raconte", a été créé en 2009. Pendant une courte période, j'ai écrit environ 300 contes courts et quelques poèmes. Certains sont des souvenirs de mon enfance en Turquie. Cette période d'écriture a été un laps de temps suspendu entre mon imagination et l'ouverture à d'autres horizons.

"Looking Differently" est mon deuxième blog. En 2013, par hasard, une caméra s’est retrouvée dans ma main, offerte par une étrangère rencontrée pendant mon séjour au Pays de la Cendre — et ce fut un coup de foudre.

Un amour sans fin pour regarder le monde, la vie, sous un angle différent, dans une lumière peu commune ; me connecter à des objets oubliés, trouver une certaine beauté dans les bacs à déchets, donner vie à la rouille, être une paparazza pour capter certains visages, gestes, expressions des passants dans la rue. Assise dans un coin de café, j'espionnais les promeneuses fugitives aux expressions multiples, avec ma caméra et son long objectif.

Une période étrange où je change le cours de ma vie, mon foyer, et plus encore. Une période entre l'âge mûr et la vieillesse. Une période marquée par le Covid et par une guerre qui commence le 7 octobre. Une période de fatigue, de recherche d'une nouvelle direction et de découverte de l’IA.

Le blog "Looking Differently" se transforme avec cette technologie qui avance à pas de géant. Je suis éblouie, malgré les critiques qui fusent de toutes parts. On ne peut comparer la caméra à l’IA. La caméra, c’est moi, et ma captation de l’imprévisible, du moment étrange qui survient soudainement, l’étonnement quand l’image apparaît sur l’écran du PC, et parfois une transformation légère avec certains programmes qui offrent une perspective différente du clic original.

L’IA est une autre porte qui s’ouvre pour moi, où mon imagination se transforme en image, où un rêve revit dans des couleurs inattendues, où l’on peut superposer des images dans différents styles et s’extasier devant une œuvre originale et unique. Me voilà avec mon premier blog, "Je raconte", que je traduis doucement en anglais et en hébreu, et dont j’ai changé l’interface, et "Looking Differently", qui progresse avec son temps.

Quel sera mon futur ?

 

 

 

 

 

My Blogs

My first blog, Je raconte, was created in 2009. For a short time, I wrote around 300 short tales and a few poems. Some were memories from my childhood in Turkey. That writing period was like a suspended moment, floating between imagination and an openness to new horizons.

Looking Differently is my second blog. In 2013, quite by chance, a camera ended up in my hands — a gift from a stranger I met during my stay in the Land of Ash — and it was love at first sight.

An endless love for seeing the world, life itself, from a different angle, in an uncommon light; connecting with forgotten objects, finding a kind of beauty in dumpsters, bringing rust to life, playing paparazza to capture certain faces, gestures, and expressions of passersby in the street. Sitting in a corner of a café, I would spy on fleeting women walkers with their many expressions, my camera and its long lens as my companions.

It was a strange time, when I changed the course of my life, my home, and so much more. A time between middle age and old age. A time marked by Covid and by a war that began on October 7. A time of fatigue, of searching for new direction, and of discovering AI.

The Looking Differently blog is evolving along with this fast-moving technology. I’m dazzled, despite the flood of criticism from every direction. You cannot compare a camera to AI. The camera is me — my way of capturing the unpredictable, the strange moment that suddenly emerges, the surprise when the image appears on the PC screen, and sometimes a subtle transformation using programs that offer a different perspective on the original click.

AI is another door that opens for me, where my imagination becomes image, where a dream comes to life in unexpected colors, where images can be layered in different styles and marvelled at as original and unique works of art. And here I am, with my first blog, Je raconte, which I’m slowly translating into English and Hebrew, redesigning its interface, and Looking Differently, which is evolving with the times.

What lies ahead for me?

 

 

הבלוגים שלי

הבלוג הראשון שלי, Je raconte, נוצר ב-2009. במשך תקופה קצרה כתבתי כ-300 סיפורים קצרים וכמה שירים. חלקם היו זיכרונות מילדותי בטורקיה. זו הייתה תקופה של כתיבה שתלויה בין הדמיון שלי לבין פתיחות לעולמות חדשים.

Looking Differently הוא הבלוג השני שלי. בשנת 2013, במקרה, מצלמה מצאה את דרכה אל תוך ידי — מתנה מזרה שפגשתי במהלך שהותי בארץ האפר — וזה היה אהבה ממבט ראשון

.

אהבה אינסופית להתבוננות בעולם, בחיים, מזווית אחרת, באור בלתי רגיל; להתחבר לחפצים שנשכחו, למצוא יופי מסוים בפחי אשפה, להחיות את החלודה, להיות פפארצי קטנה הלוכדת פרצופים, תנועות, הבעות של עוברי אורח ברחוב. יושבת בפינת בית קפה, מרגלת אחר הנשים החולפות — עם המצלמה שלי והעדשה הארוכה שלה.

זו הייתה תקופה מוזרה, שבה שיניתי את מהלך חיי, את ביתי, ועוד. תקופה בין גיל המעבר לזקנה. תקופה שסומנה על ידי הקורונה ומלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר. תקופה של עייפות, של חיפוש כיוון חדש ושל גילוי הבינה המלאכותית.

הבלוג Looking Differently משתנה עם הטכנולוגיה המתקדמת במהירות. אני נפעמת, למרות הביקורת שמגיעה מכל עבר. אי אפשר להשוות בין מצלמה לבינה מלאכותית. המצלמה היא אני — דרך הלכידה שלי של הבלתי צפוי, של הרגע המוזר שמופיע פתאום, של ההפתעה כשהתמונה עולה על מסך המחשב, ולעיתים שינוי קל בתמונה באמצעות תוכנות שנותנות פרספקטיבה שונה על הלחיצה המקורית.

הבינה המלאכותית היא דלת נוספת שנפתחת עבורי, שבה הדמיון שלי הופך לדימוי, שבה חלום מתעורר מחדש בצבעים בלתי צפויים, שבה ניתן לשלב תמונות בסגנונות שונים ולהתפעל מיצירה מקורית וייחודית. והנה אני כאן, עם הבלוג הראשון שלי, Je raconte, שאני מתרגמת באיטיות לאנגלית ולעברית, משנה את הממשק שלו, ועם Looking Differently, שמתפתח עם הזמן.

מה צפוי לי בעתיד?

 

 

Aéroport Francais-Anglais-Hebrew

 

Aéroport

Un grand aéroport en EU, ou des milliers de personnes de tout les coins du monde passent  

Ce jour la, comme chaque jour des centaines d’avions arrivent de tout part, dans l’un Ralf est assis, prés du hublot. L’avion se dirige vers cette ville qu’il a quitté il y a plus de vingt ans, alors un tout jeune homme, quitté peut-être n’est pas le terme juste, il a fuit, des flashes d’images lui rappellent ce jour, le temps pluvieux, le froid de l’appartement de ses parents, la tristesse dans leur regards, la peur cachée dans tout les coins, le tout petit bagage qu’il avait préparé, la dernière étreinte avec ses parents, descendre les escaliers en courant, courir pour son dernier rendez-vous avec Lilly au tournant de la rue qui mène a la place. Lilly tout tremblante dans ses bras un dernier baiser, la regarder disparaitre sous la pluie avec son manteau noire et son petit chapeau rouge

.

De son hublot Ralf distingue les premières lumières de la ville, le petit chapeau rouge de Lilly apparait a sa mémoire comme toujours dans sa vie. Ou est-elle ? A-t-elle disparue comme ses parents, Il n’á jamais cesse de penser a elle, sa famille, ses enfants, ses affaires, ont toujours laissé une place pour cette image d’elle disparaissant dans la pluie avec son petit chapeau rouge……

L’avion se pose, tout le monde se prépare à sortir, Ralf a un tout petit bagage, son pc et deux chemises il est la pour 36 heures a fin de signer un contrat de vente. Il se dirige vers la sortie ou un chauffeur de la compagnie doit l’attendre avec une pancarte avec son nom. Fatigue il se dirige vers la sortie en cherchant sont nom parmi la foule qui attend, il voit la pancarte Ralf ..

 Tenue par une jeune femme portant un tout petit chapeau rouge……..

Ralf rentrera chez lui dans une boite en boi

Airport

A large airport in Europe, where thousands of people from all corners of the world pass through.

Like every day, hundreds of planes arrive from all over that day. In one of them, Ralf is seated by the window. The plane headed toward the city he had left more than twenty years ago. He was a very young man then. Left may not be the right word — he fled.

Flashes of memory return: the rainy weather, the cold apartment of his parents, the sadness in their eyes, fear lurking in every corner, the tiny bag he had prepared, the last embrace, running down the stairs, rushing to that final meeting with Lilly at the bend in the street that leads to the square. Lilly, trembling in his arms, one last kiss... then watching her vanish into the rain, in her black coat and her little red hat.

From his window, Ralf sees the first lights of the city. That red hat of Lilly’s reappears in his mind, as it has all his life. Where is she now? Has she vanished too, like his parents? He never stopped thinking about her. Through his family, his children, his business—there was always a space kept for that image of her, disappearing into the rain with her little red hat.

The plane lands. Everyone gets ready to disembark. Ralf has only a small bag, his laptop, and two shirts. He is here for 36 hours, just to sign a sales contract.

Tired, he heads toward the exit where a driver from the company is supposed to be waiting for him, holding a sign with his name. He scans the crowd. And then he sees it—Ralf...—held by a young woman wearing a little red hat.

Ralf will return home… in a wooden box.

שדה תעופה

שדה תעופה גדול באירופה, בו חולפים אלפי אנשים מכל קצות העולם.

ביום ההוא, כמו בכל יום, מאות מטוסים נוחתים מכל עבר. באחד מהם יושב ראלף ליד החלון. המטוס עושה דרכו אל העיר שנטש לפני יותר מעשרים שנה. אז היה צעיר מאוד. "נטש" אולי איננה המילה הנכונה – הוא ברח.

הבזקים של זיכרונות חוזרים אליו: מזג האוויר הגשום, הקור בדירת הוריו, העצב שבעיניהם, הפחד שארב בכל פינה, המזוודה הקטנה שהכין, החיבוק האחרון, הריצה במדרגות, הפגישה האחרונה עם לילי בפינת הרחוב שמובילה אל הכיכר. לילי, רועדת בזרועותיו, נשיקה אחרונה… ואז לראות אותה נעלמת בגשם, עם המעיל השחור והכובע האדום הקטן שלה.

מבעד לחלון הוא מבחין באורות הראשונים של העיר. הכובע האדום הקטן של לילי צץ בזיכרונו, כמו תמיד לאורך חייו. איפה היא עכשיו? האם גם היא נעלמה כמו הוריו? הוא מעולם לא הפסיק לחשוב עליה. גם כשבנה משפחה, גידל ילדים, ניהל עסקים — תמיד הייתה שמורה בתוכו פינה לתמונה ההיא: לילי נעלמת בגשם, עם הכובע האדום הקטן.

המטוס נוחת. כולם מתכוננים לרדת. לראלף תיק קטן בלבד — המחשב הנייד שלו ושתי חולצות. הוא הגיע ל-36 שעות בלבד, כדי לחתום על חוזה מכירה.

עייף, הוא צועד לעבר היציאה, שם אמור לחכות לו נהג עם שלט שעליו שמו. הוא סורק את ההמון — ואז רואה את השלט: "ראלף..." מוחזק על ידי אישה צעירה עם כובע אדום קטן.

ראלף ישוב הביתה… בתוך ארון קבורה מעץ.