Le Portrait d’une femme -Francais-Anglais Hebrew

 

Le Portrait d’une femme 

Il y a longtemps un vieux marin avait ramené un banc d’un pays lointain et l’avait posé la, à quelques mètres du précipice en face de la mer. Le temps avait rouillé les parties en fer, le bois de couleur autrefois brun était maintenant couleur de mousse foncé, fissurée par les années, le vent et les pluies. On aurait dit qu’il était la depuis la création de monde attendant la visite de notre amie.

Notre amie apparaît chaque jour avant la tombée du crépuscule, en même temps que la brise et la brume qui se lève de la mer, elle vient s’asseoir.  A cette heure de la journée tout est magique, l’heure ou la nature semble retenir son souffle et se prépare pour la nuit. Elle vient, elle est la…chaque soir…

 La brise fraîche et salée se faufile dans son ample chevelure striée de files argentées sur une couleur de cuivre. Une ample chevelure longue jusqu’aux hanches que rien ne peut dompter et que la brise et le vent rend encore plus sauvage, elle accepte la caresse du vent dans ses cheveux cela lui rappelles les mains de ses enfants qui jouaient avec, quand elle les berçait pour les endormir. Parfois elle attache sa chevelure avec un foulard rouge, qui leurs donne plus d’éclat cuivrées dans la lumière du crépuscule.

L’étranger qui l’observe sans se faire voire aurais envie de la photographier ou la peindre pour rendre immortelle cette vision d’elle, un mélange de force et de douceur émerge de tout son être. 

Ses yeux noirs immenses aux cils cours et fournis entourés de rides que les rires et les pleures ont marques, ses sourcils partagés par une profonde ride d’étonnement d’une couleur proche a ses cheveux son nez grand et brusque qui observer d’un certain angle ressemble à celui de l’aigle, une bouche grande et charnue aux dents autrefois étincelantes, aujourd’hui marqué par la nicotine et l’âge, des rides autour des lèvres, un menton rond  et fort. Un visage marqué par la vie illuminé par les éclaires chaleureuses   de ses yeux.  

L’étranger aurait noté que le corps était ferme et dure malgré l’âge, un corps qui n’á jamais reculer devant le travail dur ou les caresses de l’amour. Ce corps sous ses habits simples de teintes brunes cache les marques du travail, les marques des heures à veiller des enfants fiévreux, les marques d’amour et de tendresses qu’un seul homme savait donner.

Le soir arrive doucement enveloppent notre étrangère de la brume montant de la mer. Encore quelque instant elle se mettra debout sur ses   fortes jambes, tournera le dos a la mer et au vent qui baisse et elle se laissera perdre dans la brume….

Portrait of a Woman

Long ago, an old sailor brought back a bench from a distant land and placed it there, just a few meters from the edge of the cliff facing the sea. Time had rusted the iron parts, and the once brown wood had turned the color of dark moss, cracked by the years, the wind, and the rain. One might think it had been there since the beginning of the world, waiting for our friend’s visit.

Our friend appears each day before nightfall, just as the breeze and mist begin to rise from the sea. She comes to sit. At that hour, everything becomes magical — the time of day when nature seems to hold its breath and prepare for the night. She comes, she is there... every evening.

The fresh, salty breeze slips through her thick hair, streaked with silver strands over a base of copper. Hair that flows down to her hips, untamed by anything, made even wilder by the wind and the breeze. She accepts the wind’s caress in her hair — it reminds her of the hands of her children playing with it while she rocked them to sleep. Sometimes, she ties her hair with a red scarf, which gives the copper strands an even deeper glow in the twilight light.

The stranger who watches her without being seen might feel the urge to photograph her or paint her, to immortalize this vision of her — a blend of strength and softness radiating from her entire being.

Her eyes are immense and black, framed by short, thick lashes and lined with the wrinkles that laughter and tears have etched into her skin. Her eyebrows are divided by a deep furrow of astonishment, nearly the same color as her hair. Her nose, large and bold, from a certain angle resembles that of an eagle. Her mouth is wide and full, with teeth once dazzling, now marked by nicotine and age. There are wrinkles around her lips, a chin round and strong. A face shaped by life, illuminated by the warm flashes of her eyes.

The stranger might have noticed that her body, despite the years, remains firm and solid — a body that never shrank from hard work or the caresses of love. Beneath her simple, earth-toned clothes, she hides the marks of labor, the traces of nights spent watching over feverish children, the imprint of tenderness and love that only one man knew how to give.

Evening slowly descends, wrapping our stranger in the mist rising from the sea. In a few more moments, she will stand on her strong legs, turn her back to the sea and the softening wind, and let herself disappear into the fog…

דיוקן של אישה

לפני שנים רבות, מלח זקן הביא ספסל מארץ רחוקה והניח אותו שם, כמה מטרים מקצה הצוק מול הים. הזמן חלף, חלקי הברזל העלו חלודה, והעץ שהיה פעם חום הפך לצבע טחב כהה, סדוק משנים, מרוח ורוחות. היה נדמה שהוא עומד שם מאז בריאת העולם, ממתין לביקורה של חברתנו.

חברתנו מופיעה בכל יום לפני רדת הדמדומים, באותה שעה בה הבריזה והערפל עולים מן הים. היא באה לשבת. בשעה הזו הכול הופך לקסום — שעה שבה נדמה שהטבע עוצר את נשימתו ומתכונן ללילה. היא באה, היא שם... כל ערב...

הבריזה המלוחה והקרירה מחליקה בתוך שערה העבה, שזרוע בפסים כסופים על גבי צבע נחושת. שיער ארוך עד למותניים, פראי שאי אפשר לאלף, שהרוח הופכת אותו לעוד יותר משוחרר. היא מקבלת את ליטוף הרוח בשערה — זה מזכיר לה את ידיהם של ילדיה, כשהיו משחקים בו בזמן שהרימה אותם על זרועותיה להרדים. לפעמים היא קושרת את שערה בצעיף אדום, שמגביר את זוהר הנחושת לאור הדמדומים.

הזר שמתבונן בה מבלי להיראות עשוי לחוש רצון לצלם אותה או לצייר אותה, להנציח את הדמות הזו — תערובת של עוצמה ועדינות הבוקעת מכל הווייתה.

עיניה גדולות ושחורות, ריסיה קצרים ועבים, מוקפות בקמטים שצחוק ודמעות חרטו. גבותיה חצויות בקמט עמוק של השתאות, בצבע הדומה לשערה. אפה גדול וחזק, שלפעמים מזווית מסוימת מזכיר מקור של עיט. פיה רחב ובשרני, שיניה שפעם נצצו, מסומנות כעת על ידי ניקוטין וגיל. קמטוטים סביב השפתיים, סנטר עגול וחזק. פנים חרוטים מהחיים, מוארים בהבזקי החום של עיניה.

הזר היה אולי מבחין שגופה, למרות גילה, נותר יציב וחזק — גוף שמעולם לא נרתע מעבודה קשה או מליטופים של אהבה. הגוף הזה, שמתחת לבגדיה הפשוטים בצבעי אדמה, נושא עליו את סימני העמל, את הלילות שבהם שמרה על ילדים לוהטים מחום, את אותות האהבה והעדינות שרק גבר אחד ידע להעניק לה.

הלילה יורד לאט, עוטף את הזרה שלנו בערפל העולה מן הים. בעוד רגע קט תעמוד על רגליה החזקות, תסוב את גבה לים ולרוח השוככת — ותלך לאיבוד בערפל...