Les Hommes Qui Dansent

 

Les Hommes Qui Dansent  m'envoûtent. En général les hommes   n'apprécient pas quand les hommes dansent avec leur sensibilité, la danse des cosaques est plus appréciée par eux. Nous les femmes, pas toutes, surtout celles dont la féminité est à fleur de peau, la danse des hommes nous font frémir, nous rapproche de cette partie de nous même que très souvent nous voulons dissimuler.

 Des Corps d'hommes musclés et tatoués, des corps forts, des corps d'hommes dans leurs splendeurs qui  dansent un boléro, qui expriment la tendresse, l'amour , qui s'amalgament avec la musique, nous ramènent, nous femmes à notre origine, au temps où nous étions une seule créature, une seule âme, puis le tonnerre a rugi et nous nous sommes divisés....

 Les Hommes Qui Dansent nous rapprochent de cette époque et pour un instant nous redevenons un être complet......

 

 

The Men Who Dance

The Men Who Dance enchant me.
In general, men do not appreciate when men dance with sensitivity; they prefer the Cossack dance.
We women — not all, but especially those whose femininity lies close to the surface — tremble when men dance, drawing us closer to that part of ourselves we so often wish to hide.

Muscular, tattooed male bodies, strong bodies, men's bodies in their full splendor dancing a bolero, expressing tenderness, love, blending with the music,
bring us women back to our origin,
to a time when we were a single creature, a single soul, until the thunder roared and we split apart...

The Men Who Dance bring us closer to that time, and for an instant, we become a complete being once again

 

הגברים שרוקדים

הגברים שרוקדים מהפנטים אותי.
בדרך כלל, גברים לא אוהבים כשגברים רוקדים ברגישות; הם מעדיפים את ריקוד הקוזאקים.
אנחנו הנשים — לא כולנו, אבל במיוחד אלו שהנשיות שלהן קרובה לפני השטח — רועדות כאשר גברים רוקדים, זה מקרב אותנו לחלק בתוכנו שלעתים קרובות אנו מנסות להסתיר.

גופים שריריים, מקועקעים — גופים חזקים, גופים של גברים בתפארתם — רוקדים בולרו, מביעים עדינות, אהבה, מתמזגים עם המוזיקה,
מחזירים אותנו, את הנשים, למקור שלנו,
לזמן שבו היינו יצור אחד, נשמה אחת, עד שהרעם שאג ונקרענו לשניים...

הגברים שרוקדים מקרבים אותנו לזמן ההוא, ולרגע קצר, אנחנו הופכות שוב לישות שלמה...

 

Le Portrait d’une femme -Francais-Anglais Hebrew

 

Le Portrait d’une femme 

Il y a longtemps un vieux marin avait ramené un banc d’un pays lointain et l’avait posé la, à quelques mètres du précipice en face de la mer. Le temps avait rouillé les parties en fer, le bois de couleur autrefois brun était maintenant couleur de mousse foncé, fissurée par les années, le vent et les pluies. On aurait dit qu’il était la depuis la création de monde attendant la visite de notre amie.

Notre amie apparaît chaque jour avant la tombée du crépuscule, en même temps que la brise et la brume qui se lève de la mer, elle vient s’asseoir.  A cette heure de la journée tout est magique, l’heure ou la nature semble retenir son souffle et se prépare pour la nuit. Elle vient, elle est la…chaque soir…

 La brise fraîche et salée se faufile dans son ample chevelure striée de files argentées sur une couleur de cuivre. Une ample chevelure longue jusqu’aux hanches que rien ne peut dompter et que la brise et le vent rend encore plus sauvage, elle accepte la caresse du vent dans ses cheveux cela lui rappelles les mains de ses enfants qui jouaient avec, quand elle les berçait pour les endormir. Parfois elle attache sa chevelure avec un foulard rouge, qui leurs donne plus d’éclat cuivrées dans la lumière du crépuscule.

L’étranger qui l’observe sans se faire voire aurais envie de la photographier ou la peindre pour rendre immortelle cette vision d’elle, un mélange de force et de douceur émerge de tout son être. 

Ses yeux noirs immenses aux cils cours et fournis entourés de rides que les rires et les pleures ont marques, ses sourcils partagés par une profonde ride d’étonnement d’une couleur proche a ses cheveux son nez grand et brusque qui observer d’un certain angle ressemble à celui de l’aigle, une bouche grande et charnue aux dents autrefois étincelantes, aujourd’hui marqué par la nicotine et l’âge, des rides autour des lèvres, un menton rond  et fort. Un visage marqué par la vie illuminé par les éclaires chaleureuses   de ses yeux.  

L’étranger aurait noté que le corps était ferme et dure malgré l’âge, un corps qui n’á jamais reculer devant le travail dur ou les caresses de l’amour. Ce corps sous ses habits simples de teintes brunes cache les marques du travail, les marques des heures à veiller des enfants fiévreux, les marques d’amour et de tendresses qu’un seul homme savait donner.

Le soir arrive doucement enveloppent notre étrangère de la brume montant de la mer. Encore quelque instant elle se mettra debout sur ses   fortes jambes, tournera le dos a la mer et au vent qui baisse et elle se laissera perdre dans la brume….

Portrait of a Woman

Long ago, an old sailor brought back a bench from a distant land and placed it there, just a few meters from the edge of the cliff facing the sea. Time had rusted the iron parts, and the once brown wood had turned the color of dark moss, cracked by the years, the wind, and the rain. One might think it had been there since the beginning of the world, waiting for our friend’s visit.

Our friend appears each day before nightfall, just as the breeze and mist begin to rise from the sea. She comes to sit. At that hour, everything becomes magical — the time of day when nature seems to hold its breath and prepare for the night. She comes, she is there... every evening.

The fresh, salty breeze slips through her thick hair, streaked with silver strands over a base of copper. Hair that flows down to her hips, untamed by anything, made even wilder by the wind and the breeze. She accepts the wind’s caress in her hair — it reminds her of the hands of her children playing with it while she rocked them to sleep. Sometimes, she ties her hair with a red scarf, which gives the copper strands an even deeper glow in the twilight light.

The stranger who watches her without being seen might feel the urge to photograph her or paint her, to immortalize this vision of her — a blend of strength and softness radiating from her entire being.

Her eyes are immense and black, framed by short, thick lashes and lined with the wrinkles that laughter and tears have etched into her skin. Her eyebrows are divided by a deep furrow of astonishment, nearly the same color as her hair. Her nose, large and bold, from a certain angle resembles that of an eagle. Her mouth is wide and full, with teeth once dazzling, now marked by nicotine and age. There are wrinkles around her lips, a chin round and strong. A face shaped by life, illuminated by the warm flashes of her eyes.

The stranger might have noticed that her body, despite the years, remains firm and solid — a body that never shrank from hard work or the caresses of love. Beneath her simple, earth-toned clothes, she hides the marks of labor, the traces of nights spent watching over feverish children, the imprint of tenderness and love that only one man knew how to give.

Evening slowly descends, wrapping our stranger in the mist rising from the sea. In a few more moments, she will stand on her strong legs, turn her back to the sea and the softening wind, and let herself disappear into the fog…

דיוקן של אישה

לפני שנים רבות, מלח זקן הביא ספסל מארץ רחוקה והניח אותו שם, כמה מטרים מקצה הצוק מול הים. הזמן חלף, חלקי הברזל העלו חלודה, והעץ שהיה פעם חום הפך לצבע טחב כהה, סדוק משנים, מרוח ורוחות. היה נדמה שהוא עומד שם מאז בריאת העולם, ממתין לביקורה של חברתנו.

חברתנו מופיעה בכל יום לפני רדת הדמדומים, באותה שעה בה הבריזה והערפל עולים מן הים. היא באה לשבת. בשעה הזו הכול הופך לקסום — שעה שבה נדמה שהטבע עוצר את נשימתו ומתכונן ללילה. היא באה, היא שם... כל ערב...

הבריזה המלוחה והקרירה מחליקה בתוך שערה העבה, שזרוע בפסים כסופים על גבי צבע נחושת. שיער ארוך עד למותניים, פראי שאי אפשר לאלף, שהרוח הופכת אותו לעוד יותר משוחרר. היא מקבלת את ליטוף הרוח בשערה — זה מזכיר לה את ידיהם של ילדיה, כשהיו משחקים בו בזמן שהרימה אותם על זרועותיה להרדים. לפעמים היא קושרת את שערה בצעיף אדום, שמגביר את זוהר הנחושת לאור הדמדומים.

הזר שמתבונן בה מבלי להיראות עשוי לחוש רצון לצלם אותה או לצייר אותה, להנציח את הדמות הזו — תערובת של עוצמה ועדינות הבוקעת מכל הווייתה.

עיניה גדולות ושחורות, ריסיה קצרים ועבים, מוקפות בקמטים שצחוק ודמעות חרטו. גבותיה חצויות בקמט עמוק של השתאות, בצבע הדומה לשערה. אפה גדול וחזק, שלפעמים מזווית מסוימת מזכיר מקור של עיט. פיה רחב ובשרני, שיניה שפעם נצצו, מסומנות כעת על ידי ניקוטין וגיל. קמטוטים סביב השפתיים, סנטר עגול וחזק. פנים חרוטים מהחיים, מוארים בהבזקי החום של עיניה.

הזר היה אולי מבחין שגופה, למרות גילה, נותר יציב וחזק — גוף שמעולם לא נרתע מעבודה קשה או מליטופים של אהבה. הגוף הזה, שמתחת לבגדיה הפשוטים בצבעי אדמה, נושא עליו את סימני העמל, את הלילות שבהם שמרה על ילדים לוהטים מחום, את אותות האהבה והעדינות שרק גבר אחד ידע להעניק לה.

הלילה יורד לאט, עוטף את הזרה שלנו בערפל העולה מן הים. בעוד רגע קט תעמוד על רגליה החזקות, תסוב את גבה לים ולרוח השוככת — ותלך לאיבוד בערפל...

 

 

 

Mon premier Voyage Au Pays De La Cendre 

 

Mon premier Voyage Au Pays De La Cendre n’a pas été organisé comme mes précédents voyages. Cela été un voyage avec mon compagnon tout au long d’une rivière.

 Des petits villages authentiques à l’architecture ancienne, des petites villes épargnées par la guerre, parfois au détour d’une rue d’une place, une plaque en cuivre bien polie avec l’inscription des noms de dates de ceux qui sont partie en cendre. Mon peuple, qui est partie en cendre.

Tout au long du fleuve des paysages à couper le souffle, à chaque pause la rencontre avec le peuple, hommes et femmes charmants, agréables, serviables, se mettant en quatre pour nous servir, s’excusant aux noms de leurs ancêtres.

La rencontre avec des gens du même âge que nous, ou plus âgée est fréquente, dans l restaurants dans les cafés, dans la rue, ils sont gentils, polies, alors la plaie dans le cœur saigne, ils sont nés pendant la période des Cendres, ils étaient des enfants, et leurs parents ? Ont-ils participé au grand feu ? On leur sourit on boit avec eux un verre d’un excellent vin blanc ou une bière.

Un jeune homme charmant est assis près de moi au bord de la rivière, il boit de la bière Irlandaise, je bois le vin du pays, nous bavardons, je lui pose des questions, sur les vignes qui couvrent les montagnes, il m’explique que le sol et dure que les vignes sont plantées sur des rochers, des anciens volcans, la terre est cendreuse, elle est de couleur grise comme la cendre. Je me tais. Il s’étonne que je parle l’Espagnole. Je lui raconte l’Inquisition, les Maranos, la migration vers l’Empire Ottomane. Il ne savait pas. Il se tait. Nous buvons encore, on se quitte avec poignée de main sincère.

Prochaine étape une toute petite ville, bien propre, une ville de villégiature, j’ai visité deux églises, le prêtre de la premier m’a expliqué mon compagnon a traduit, je lui ai dis que nous venions du pays où sont Dieu est né. Il s’est tu, sa femme m’a souri. Son père ?  La deuxième église, très ancienne, pendant la période de la peste, ceux qui étaient dans la cour ont survécu… Mon peuple aurait-il pu survivre dans cette cour ? La statue du Dieu est belle, au grand étonnement de mon amie j’allume une bougie, Je lui explique que Dieu est partout et que cette bougie est un symbole.

La ville la plus ancienne construite par les Romain, un superbe amphithéâtre, les pierres sont noires, un festival de music et de vin, musique moderne, des jeunes, on boit on se sourit, un tout jeune home vient vers moi, sa coiffure est celle d’un chanteur moderne, sa chemise entrouverte, un torse d’adolescent, une grosse chaîne avec le symbole de mon peuple, je tends la main, mon compagnon m’arrête.

Nous passons par une synagogue, reconstruite, l’ancienne a été détruite pendant la nuit de cristal, un groupe de vieux s’approchent ils rient, ils vont boire du vin dans des verres en Crystal, ils étaient des enfants.

Une Impasse avec un écriteau ici on vécut dont un Ghetto 60 familles de mon peuple, le Ghetto a été détruit aux alentours de 1800… Plus tard ils sont revenus pour repartir en cendre……. 

Une autre toute petite ville le long du fleuve, on séjournera quelques jours ici un cascade traverse la ville des fleurs partout, une ville comme un tableau….la cendre n’a pas laissé de trace…il m’arrive d’oublier, je photographie, je bavarde, je mange, je souris et je me dis comment cela a été possible.

Notre séjour continue, on rencontre des hollandais, des belges, des canadiens, nous nous venons du pays au symbole bleu…

Je visite toutes les églises sur mon chemin, je photographie sans arrêt leur Dieu écartelé, un ancêtre à moi aussi, dans chaque église j’allume des bougies, dans la caisse a aumône je mets de l’argent de mon pays……

Nous arrivons à la fin de notre séjour, dernière escale. Si je voulais décrire le paradis, je décrirais cette bourgade construite sur les deux parts du fleuve et reliées par un pont, Les montagnes qui se reflètent sur les eaux du fleuve, tout ce vert autour, le fleuve ou des dizaines de cignes voguent avec leurs petits, le silence tout autour, la fraîcheur du matin quand le brouillard se dissipe, le crépuscule qui arrive doucement avec des reflets verts. Les gens que nous rencontrons, tous tellement serviable, amicale, étonnés que nous venons du pays au symbole Bleu, certains baissent les yeux. Je cherche à comprendre, comment tant de beauté, tant d’art, d’éducation, d’intellectualisme a pu engendrer le feu…

Je reviendrai pour comprendre, je visiterai la Capitale, le Musée, pour ne pas oublier, pour raconter que le feu peut apparaître au paradis et détruire, pour défendre notre droit, pour remercier notre pays au symbole bleu……

 

My First Journey to the Land of Ash

My first journey to the Land of Ash wasn’t planned like my previous trips.
It was a journey with my companion, along the river.

Small authentic villages with ancient architecture, little towns spared by war.
And sometimes, at the corner of a street or a square, a well-polished copper plaque bearing names and dates — those who turned to ash.
My people, who turned to ash.

All along the river, breathtaking landscapes.
At every pause, a meeting with the people — charming men and women, kind, generous, going out of their way to serve us, apologizing on behalf of their ancestors.

We often encountered people our age, or older — in restaurants, cafés, in the streets.
They were polite, kind… and that’s when the wound in the heart begins to bleed.
They were born during the Time of Ash.
They were children then.
And their parents?
Did they take part in the great fire?
We smile at them, we share a glass of excellent white wine, or a beer.

A lovely young man sits beside me by the river.
He drinks Irish beer.
I drink the wine of the land.
We chat.
I ask about the vineyards that cover the mountains.
He explains that the soil is hard, that the vines grow on rock, on ancient volcanoes.
The earth is ashen — grey like ash.
I fall silent.
He’s surprised that I speak Spanish.
I tell him about the Inquisition, the Marranos, the migration to the Ottoman Empire.
He didn’t know.
He falls silent.
We drink again.
We part with a sincere handshake.

Next stop — a very small, very clean resort town.
I visited two churches.
In the first, the priest explained things to me — my companion translated.
I told him we came from the land where his God was born.
He said nothing.
His wife smiled.
And her father?

The second church was very old.
During the plague, those who stayed in the courtyard survived.
Would my people have survived in this courtyard?
The statue of God was beautiful.
To my friend’s surprise, I lit a candle.
I explained that God is everywhere, and that this candle was a symbol.

Then came the oldest city, built by the Romans — a magnificent amphitheater.
The stones were black.
There was a festival of wine and music — modern music, young people, drinks, smiles.
A very young man came toward me.
His hair styled like a pop singer, shirt open, the chest of an adolescent, a large chain around his neck — bearing the symbol of my people.
I reached out my hand.
My companion stopped me.

We passed a synagogue, rebuilt — the old one destroyed during Kristallnacht.
A group of old men approached, laughing, heading to drink wine from crystal glasses.
They were children then.

A narrow alleyway, a small sign:
"Here lived, in what was once a ghetto, 60 families of my people."
The ghetto was destroyed around 1800...
Later, they returned — only to become ash again.

Another tiny town along the river.
We stayed there a few days.
A waterfall ran through it, flowers everywhere — a town like a painting.
Ash left no trace here.
At times, I forget.
I take photographs.
I chat, eat, smile.
And I wonder how it was ever possible.

Our journey continued.
We met Dutch people, Belgians, Canadians.
We came from the land of the Blue Symbol.

I visited every church along the way.
Photographed, without pause, their crucified God — an ancestor of mine, too.
In every church, I lit candles.
In every alms box, I left coins from my country.

We reached the final stop.
If I had to describe paradise, I would describe this village — built on both sides of the river, joined by a bridge.
Mountains mirrored in the water, all the green surrounding it, swans gliding with their young, silence all around.
The coolness of the morning as the fog lifts.
Twilight arrives slowly, in green reflections.
The people we met — so kind, helpful, surprised that we came from the land of the Blue Symbol.
Some lowered their gaze.

I tried to understand:
How could such beauty, such art, education, intellect —
give birth to the fire?

I will return to understand.
I will visit the Capital, the Museum.
So I do not forget.
So I can tell:
That fire can rise in paradise,
and destroy.
To defend our right.
To thank our country of the Blue Symbol.

המסע הראשון שלי לארץ האפר

המסע הראשון שלי לארץ האפר לא תוכנן כמו שאר המסעות שלי.
זה היה מסע עם בן זוגי, לאורך הנהר.

כפרים קטנים ואותנטיים עם ארכיטקטורה עתיקה, עיירות קטנות שנחסכו מהמלחמה.
ולפעמים, בפינת רחוב או כיכר, לוחית נחושת מבריקה עם שמות ותאריכים — של אלה שהפכו לאפר.
העם שלי, שהפך לאפר.

לאורך הנהר — נופים עוצרי נשימה.
בכל עצירה פגשנו אנשים — גברים ונשים נעימים, אדיבים, עושים מעל ומעבר כדי לשרת אותנו, מתנצלים בשם אבותיהם.

פגשנו לא פעם אנשים בגילנו, או מבוגרים מאיתנו — במסעדות, בבתי קפה, ברחוב.
הם אדיבים, מנומסים... ואז הפצע שבלב מתחיל לדמם.
הם נולדו בתקופת האפר.
הם היו ילדים אז.
וההורים שלהם?
האם השתתפו באש הגדולה?
אנחנו מחייכים אליהם, שותים איתם כוס יין לבן משובח, או בירה.

בחור צעיר ונחמד יושב לידי על שפת הנהר.
הוא שותה בירה אירית.
אני שותה את יין הארץ.
אנחנו משוחחים.
אני שואלת על הכרמים שמכסים את ההרים.
הוא מסביר שהאדמה קשה, שהגפנים נטועים בין סלעים, הרי געש כבויים.
האדמה אפרורית — בצבע האפר.
אני שותקת.
הוא מתפלא שאני מדברת ספרדית.
אני מספרת לו על האינקוויזיציה, על האנוסים, על ההגירה לאימפריה העות'מאנית.
הוא לא ידע.
הוא שותק.
אנחנו ממשיכים לשתות, נפרדים בלחיצת יד כנה.

התחנה הבאה — עיירה קטנה, נקייה מאוד, עיירת נופש.
ביקרתי בשתי כנסיות.
בכנסייה הראשונה הכומר הסביר, בן זוגי תרגם.
אמרתי לו שאנחנו באים מהארץ שבה נולד אלוהיו.
הוא שתק.
אשתו חייכה.
והאבא שלה?

הכנסייה השנייה — עתיקה מאוד.
בימי המגפה, אלה ששהו בחצר — שרדו.
האם העם שלי היה שורד בחצר הזאת?
הפסל של האל יפה.
להפתעת חברתי הדלקתי נר.
הסברתי לה שאלוהים נמצא בכל מקום, והנר הוא סמל.

העיר העתיקה ביותר שנבנתה על ידי הרומאים — אמפיתיאטרון מרהיב.
האבנים שחורות.
פסטיבל של מוזיקה ויין, מוזיקה מודרנית, צעירים, חיוכים, שתייה.
נער צעיר ניגש אליי, תסרוקת של זמר, חולצה פתוחה, חזה של מתבגר, שרשרת גדולה עם הסמל של עמי.
אני מושיטה יד.
בן זוגי עוצר אותי.

עברנו ליד בית כנסת — מחודש.
הישן נחרב בליל הבדולח.
קבוצת זקנים ניגשת, הם צוחקים, הולכים לשתות יין בכוסות בדולח.
הם היו ילדים אז.

סמטה עם שלט קטן:
"כאן חיו — בגטו — 60 משפחות מהעם שלי."
הגטו נהרס בסביבות 1800...
מאוחר יותר חזרו — כדי להפוך שוב לאפר...

עוד עיירה קטנטנה לאורך הנהר.
נשארנו בה כמה ימים.
מפל חוצה את העיר, פרחים בכל מקום — עיר כמו ציור.
האפר לא השאיר סימן...
לפעמים אני שוכחת.
אני מצלמת, משוחחת, אוכלת, מחייכת — ושואלת את עצמי, איך זה בכלל ייתכן.

המסע נמשך.
אנחנו פוגשים הולנדים, בלגים, קנדים.
אנחנו — מהארץ עם הסמל הכחול.

אני מבקרת בכל כנסייה שבדרכי.
מצלמת בלי הפסקה את אלוהיהם הצלוב — גם אב קדמון שלי.
בכל כנסייה אני מדליקה נרות.
בתיבת הצדקה אני מניחה מטבעות מהארץ שלי.

אנחנו מגיעים לסוף השהות.
תחנה אחרונה.
אם הייתי צריכה לתאר את גן העדן — הייתי מתארת את העיירה הזאת.
בנויה על שתי גדות הנהר, מחוברת בגשר.
ההרים משתקפים במים, כל הירוק הזה סביב, הנהר מלא בברבורים שטים עם גוזליהם, השקט מסביב, קרירות הבוקר כשהערפל מתפזר, הדמדומים שמגיעים לאט עם השתקפויות ירוקות.
האנשים שפגשנו — כל כך אדיבים, ידידותיים, מופתעים שאנחנו באים מהארץ עם הסמל הכחול.
חלקם מורידים את המבט.

אני מנסה להבין:
איך ייתכן שכל כך הרבה יופי, כל כך הרבה אמנות, חינוך, אינטלקט —
הולידו את האש?

אני אחזור כדי להבין.
אבקר בבירה, במוזיאון.
כדי לא לשכוח.
כדי לספר —
שהאש יכולה להופיע גם בגן העדן — ולשרוף.
כדי להגן על הזכות שלנו.
כדי להודות לארץ שלנו — עם הסמל הכחול.

 

 

  

 

Mon petit arbuste-Gefen-Français-Anglais-Hebrew

 Arbuste (Gefen) 

 Tu portes le nom de l’Arbuste

 Qui nous donne le fruit de l’ivresse, 

 Qui nous rend gai ou triste. 

 Tu ne me connais pas 

 Et Pourtant 

 En toi, sont éparpillés Des milliers de mes gènes. 

 Tu as hérité de moi Certains traits, 

 Certains dons 

 Que tes proches voudront ignorer.

 Tu es près, tu es loin 

 Malgré tout et contre tous, 

 Tu es une partie de moi, 

 Je fais partie de toi 

 Où que nous soyons 

 Ce lien magique 

 Existera éternellement Mon Petit Arbuste.

My Little Shrub

(Gefen)

You bear the name of the Shrub

That gives us the fruit of intoxication,

That makes us joyful or sorrowful.

You don’t know me —

And yet,

Scattered within you

Are thousands of my genes.

You have inherited from me

Certain traits,

Certain gifts

That those around you will wish to overlook.

You are near, you are far —

In spite of everything and against all odds,

You are a part of me,

And I am a part of you.

Wherever we may be,

This magical bond

Will exist forevermore,

My Little Shrub.

שיחי הקטן

(גפן)

אתה נושא את שמו של השיח

שנותן לנו את פרי השיכרון,

שיכול לשמח או להעציב אותנו.

אתה אינך מכיר אותי —

ובכל זאת,

מפוזרים בתוכך

אלפי גנים משלי.

ירשת ממני

תכונות מסוימות,

כישרונות מסוימים

שסביבתך אולי תעדיף להתעלם מהם.

אתה קרוב, אתה רחוק —

למרות הכול ונגד כל הסיכויים,

אתה חלק ממני,

ואני חלק ממך.

איפה שלא נהיה,

הקשר הקסום הזה

קיים לעד,

שיחי הקטן.

La Force du Mal-Français-Anglais-Hebrew

 

La force du Mal

 

La force du Mal semble toujours victorieuse. Face à elle, la bonté paraît inlassablement perdante, même lorsque l’on croit, à tort, qu’elle triomphe. C’est elle qu’on voit pleurer, accuser, briser, assassiner, et piétiner. C’est elle qui subit, sans relâche, les assauts de l’ombre.

Mais l’opposé du Mal ne disparaît pas. Il vacille, chancelle, ploie sous le poids des coups… mais il se relève. Il sèche ses larmes, redresse son corps, aiguise son esprit. Et dans un souffle de dignité retrouvée, il avance, il résiste, il gagne. Jusqu’à ce que le combat recommence, inévitablement.

Car la force du Mal revient toujours, sous des visages nouveaux. Elle change de masque, de nom, de langue, mais son cœur reste le même : affamé de domination, de chaos, de soumission. Elle frappe fort, sans pitié, sans scrupule. Elle envahit les discours, manipule les foules, infiltre les consciences. Et tout recommence, comme un cycle sans fin. Nous le voyons à toutes les échelles : entre les nations, dans les rouages des sociétés, jusque dans les plis secrets de nos vies personnelles.

Le plus douloureux, c’est quand le Mal surgit au cœur même de l’intime. Quand il s’insinue dans la famille, dans le cercle de confiance. Quand celui qu’on croyait allié, pilier, reflet de nos valeurs, se dévoile porteur de trahison, de froideur, de cruauté. Alors le choc n’a pas de nom. Il est vertige, silence, déchirure. Il est la gifle d’une main que l’on pensait nôtre. Et dans ce tremblement, c’est tout un monde intérieur qui vacille, comme si la lumière elle-même doutait d’elle.

Et ma question reste toujours : pourquoi ?

The Force of Evil

 

The force of Evil always seems to prevail. Against it, goodness appears endlessly defeated, even when we mistakenly believe it has triumphed. It is goodness we see weeping, accused, broken, assassinated, and trampled. It is she who endlessly endures the assaults of darkness.

But the opposite of Evil does not vanish. It falters, it staggers, it bends beneath the weight of the blows... yet it rises. It dries its tears, straightens its spine, and sharpens its mind. And in a breath of regained dignity, it moves forward, resists, and wins. Until the battle begins again, inevitably.

For the force of Evil always returns, wearing new faces. It changes its mask, name, and language, but its heart remains the same: hungry for domination, chaos, submission. It strikes hard, without mercy, without remorse. It infects speech, manipulates crowds, and infiltrates minds. And everything begins again, like an endless cycle. We see it at every level: between nations, in the gears of society, and in the hidden folds of our private lives.

The most painful is when Evil rises at the very heart of intimacy. When it creeps into the family, into the circle of trust. When the one we believed an ally, a pillar, a reflection of our values, reveals himself as the bearer of betrayal, coldness, and cruelty. Then the shock has no name. It is dizziness, silence, rupture. It is the slap of a hand we thought was ours. And in that tremor, an entire inner world collapses, as if even light was doubting its own truth.

And my question remains: why?

כוחו של הרוע

 

כוחו של הרוע נראה תמיד כמנצח. מולו, הטוב נראה כמי שמפסיד בלי הרף, גם כשאנחנו בטעות מאמינים שניצח. זה הוא — הטוב — שבוכה, שמואשם, שנשבר, שנרצח, שנרמס. הוא זה שסופג שוב ושוב את התקפות הצל.

אבל היפוכו של הרוע לא נעלם. הוא מתנדנד, נחלש, כורע תחת המכות... אך מתרומם. הוא מנגב את דמעותיו, מזדקף, מחדד את שכלו. ובנשימת כבוד מחודשת, הוא מתקדם, מתנגד — ומנצח. עד שהקרב מתחיל מחדש, כגזירת גורל.

כי הרוע תמיד חוזר, עם פנים חדשות. הוא מחליף מסכה, שם, שפה — אך ליבו נשאר זהה: רעב לשליטה, לכאוס, להכפפה. הוא מכה בחוזקה, ללא רחמים, ללא חרטה. הוא משתלט על השיח, מסית המונים, חודר למחשבות. והכול מתחיל שוב, כמו מעגל אינסופי. אנו רואים זאת בכל הרמות: בין עמים, במערכות החברתיות, ואף בקפלי חיינו הפרטיים.

והכואב מכול — כשהרוע צץ בלב האינטימי. כשהוא זוחל אל תוך המשפחה, אל מעגל האמון. כשהאדם שחשבנו שהוא בעל ברית, עוגן, מראה לערכינו — חושף עצמו כנושא בגידה, קור, אכזריות. אז, אין לשוק שם. הוא סחרחורת, שתיקה, קרע. זו סטירת יד שחשבנו שהיא שלנו. וברעד הזה — עולמנו הפנימי כולו רועד, כאילו גם האור עצמו התחיל לפקפק באמת שלו.

ושאלתי נשארת תמיד: למה?

 

 

Manhattan

 

A Parallel Life in Manhattan: A poetic journey through two languages, two perspectives, two heartbeats. In this intimate short story, the author captures the soul of Manhattan — a world city — through the lens of a free, invisible, vibrant woman. In the morning rush, among hurried steps and tired faces, she seeks — and finds — fragments of dreams. A delicate, universal text that crosses time and languages: French and English. For all those who carry an elsewhere in their heart.

A PARALLEL LIFE IN MANHATTAN 

Yesterday, I dreamt of another life. A parallel life — quiet, free, unfolding in two sunlit rooms somewhere in Manhattan, that city where, long ago, I felt at home. I would step outside with my camera each morning at rush hour.

 I became a part of the crowd, swept into the stream of hurried faces, each chasing a purpose, a promise, a dream.

 And I dreamed with them, of futures still possible. I clicked. Quickly. Before the moment dissolved. Faces passed by — faces of every color, every origin. Men, women, young, old. A vibrant mosaic, a living kaleidoscope. In their eyes — sometimes weary, sometimes burning — I searched for the faint spark of a dream not yet gone. I captured fatigue, indifference, the dull routine of endless mornings.

 But also the flash of surprise, the glimmer of hope, the curiosity of the unknown — fleeting, but alive.

 A click for the man staring at the woman in black high heels. 

A click for the clothes — stylish or frayed, crisp or forgotten.

 A click for the business suits, and the rags of those sleeping beneath the arches.

 In Manhattan, what we wear tells the story before we speak.

 Another click for the ones speaking into their phones, mouthing phrases dulled by repetition, coated in boredom: “You’ve told me that already…” 

And slowly, my camera would drift downward, drawn to the rhythm of feet. The shoes, the bags, the hurried steps of a crowd marching into a day not so different from the last. 

A parallel life. A shimmer of memory. A dream traced in haze. My escape from the ordinary. A private Manhattan — intimate, internal. My own.

Une Vie Parallèle à Manhattan

 Un voyage poétique entre deux langues, deux regards, deux battements de cœur. Dans ce conte intime, l’autrice capte l’âme d’une ville-monde, Manhattan, à travers l’objectif d’une femme libre, invisible et vibrante. À l’heure de pointe, entre les pas pressés et les visages fatigués, elle cherche — et trouve — des éclats de rêve. Un texte délicat, universel, qui traverse le temps et les langues : français, anglais. Pour tous ceux qui ont un ailleurs dans le cœur. 

UNE VIE PARALLÈLE À MANHATTAN 

Hier, j’ai rêvé d’une autre vie. Une vie parallèle, discrète et libre, dans deux pièces baignées de lumière, quelque part à Manhattan — cette ville où, jadis, je me suis sentie chez moi.

 Chaque matin, à l’heure de pointe, je sortais avec ma caméra. Je devenais un fragment de la foule, happée par le tumulte des visages pressés, chacun courant après son destin. 

Des visages qui rêvent, qui espèrent encore, obstinément. 

Je cliquais. Vite. Avant que l’instant ne s’échappe. Les visages s’enchaînaient — visages de toutes les couleurs, de toutes les origines. Hommes, femmes, jeunes, vieux. Une mosaïque vivante, un monde entier dans une rue.

 Dans leurs regards, parfois éteints, parfois brûlants, je cherchais la lueur fragile du rêve, celle qui résiste. 

Je capturais la fatigue, l’indifférence, l’automatisme des matins trop longs. Mais aussi l’étonnement soudain, l’éclat d’un espoir, une curiosité neuve — une vibration, infime, mais vivante.

 Un clic pour l’homme happé par les talons noirs d’une passante. Un clic pour les tenues — les soignés, les effilochées, les strictes, les oubliées.

 Un clic pour les costumes de cadre et les guenilles de ceux qui dorment sous les porches. 

À Manhattan, les vêtements racontent déjà nos histoires. 

Un autre clic pour ceux parlant au téléphone, murmurant des mots vides, des phrases déjà dites, des silences lassés. 

Et ma caméra glissait peu à peu, pour saisir les pas. Les chaussures, les sacs, les pas pressés d’une foule qui s’élance vers une journée pas tellement différente de la veille. 

Vie parallèle. Souvenir diffus. Rêve en clair-obscur. Une échappée du réel. Une Manhattan intime, intérieure — la mienne 

חיים מקבילים במנהטן

מסע פיוטי בין שתי שפות, שתי נקודות מבט, שתי פעימות לב.

בסיפור האינטימי הזה, המחברת לוכדת את נשמתה של מנהטן — עיר של עולמות — דרך עיניה של אישה חופשייה, בלתי נראית, מלאת חיים.

בשעת העומס, בין הצעדים הממהרים והפנים העייפות, היא מחפשת — ומוצאת — רסיסי חלום.

טקסט עדין ואוניברסלי, שחוצה את הזמן והשפה: צרפתית ואנגלית.

לכל מי שנושא בליבו מקום אחר.

חיים מקבילים במנהטן

אתמול חלמתי על חיים אחרים.

חיים מקבילים — שקטים, חופשיים, בתוך שני חדרים מוצפים באור, אי-שם במנהטן.

העיר שבה, פעם, הרגשתי באמת בבית.

בכל בוקר, בשעת העומס, יצאתי עם המצלמה שלי.

הפכתי לחלק מההמון — זורמת בין הפנים הדחוסים, כולם בדרכם למשהו: עבודה, מטרה, תקווה.

חלמתי יחד איתם על עתיד שעדיין אפשרי.

לחצתי. מהר. לפני שהרגע יימוג.

פנים על גבי פנים חלפו מולי — מכל צבע, מכל מוצא.

גברים ונשים, צעירים וזקנים. פסיפס חי, קליידוסקופ אנושי.

בעיניים — לפעמים כבויות, לפעמים בוערות — חיפשתי את הניצוץ הקטן של חלום שלא כבה.

צילמתי עייפות, שגרה, מבטים כבדים של בקרים חוזרים.

אבל גם — פליאה פתאומית, הבזק של תקווה, סקרנות שבוקעת לרגע.

משהו רגעי, קטן, אבל חי.

קליק על האיש שמתבונן באישה עם עקבים שחורים.

קליק על הבגדים — המטופחים, הקרועים, הרשמים, השכוחים.

קליק על חליפות המנהלים ועל הסמרטוטים של מי שישנים מתחת לקשתות.

במנהטן, הבגדים מספרים את הסיפור עוד לפני המילים.

קליק נוסף לאנשים שמדברים בטלפון, עם מבטים משועממים, שפתיים לוחשות: כבר שמעת את זה...

ולאט-לאט, המצלמה יורדת מטה, בעקבות הקצב של הרגליים.

הנעליים, התיקים, הצעדים הממהרים של המון שצועד לעבר יום נוסף — לא מאוד שונה מהקודם.

חיים מקבילים.

הבזק של זיכרון.

חלום עטוף בערפל.

בריחה מהשגרה.

מנהטן פרטית, פנימית.

שלי.

La Bete - Francais, Anglais, Hebrew

La Bête

Sans crier garde et Sans t’annoncer

Soudain tu es revenu Te loger chez moi

Entre mon cœur et mes tripes

Bête rongeuse chargé de mauvais souvenirs

Dans ta main les graines desséchées de

Mémoire de larmes et souffrances du passer

Sans crier garde Sans t’annoncer

Soudain tu as voulu faire le vide

Entre mon cœur et mes tripes, te loger, comme par le passer

Tu as voulu effacer tout le bon qui avait pris ta place

Soudain j’ai cru que tu avais gagné

A être maître entre mon cœur et mes tripes

Je t’ai reconnue, je t’ai vu

Mon artillerie d’amour t’a anéantie

Je sais que la bataille continue

Que tu me guette, Que tu est patiente

Sache que moi aussi

J’aiguise mes flèches avec du miel

La place que tu convoite entre mon cœur et mes tripes

Et désormais pleine

D’une lumière inconnue a toi….

The Beast

Without warning, without a whisper,
You returned—sudden, unbidden—
Curling into me,
Between my heart and my gut.
A gnawing beast, heavy with ruin,
Your hands held the withered seeds
Of old wounds, of tears long wept.

Without warning, without a whisper,
You sought to hollow me out,
To reclaim the space between my heart and my gut,
As you once did before.
You came to erase the warmth,
To smother the light that had taken your place.

For a moment, I believed you had won,
That you ruled once more
Over the space between my heart and my gut.
But I saw you. I knew you.
And with an arsenal of love, I laid you to ruin.

I know the war is not yet done,
That you watch, patient in the shadows.
But know this—I watch too.
I sharpen my arrows with honey.

The place you hunger for,
Between my heart and my gut,
Is no longer yours to take.
It overflows now
With a light, you will never know.

החיה

בלי אות, בלי קול,
פתאום חזרת,
להתמקם בתוכי,
בין ליבי לקרבי.
חיה מכרסמת, נושאת צללים,
ובידך זרעי עבר יבשים—
זיכרונות חיוורים, דמעות שחלפו.

בלי אות, בלי קול,
ניסית לרוקן אותי,
לפלס לך דרך אל החלל
שבין ליבי לקרבי, כמו אז.
רצית למחות כל זיק של טוב,
לעקור את החום שצמח במקומך.

לרגע חשבתי שניצחת,
שהפכת שוב לשליטה
בין ליבי לקרבי.
אבל ראיתי אותך, הכרתי אותך,
ובזרועות של אהבה, הכרעתי אותך.

אני יודעת—הקרב לא תם,
את אורבת לי, שקטה, סבלנית.
אבל דעי—גם אני דרוכה,
משחיזה את חִצַּי בדבש.

המקום שאת כמהה אליו,
בין ליבי לקרבי,
כבר לא שומם.
הוא מוצף אור,
אור שלעולם לא יכיר אותך.