Écrire

"Écrire... C'est le regard accroché, hypnotisé par le reflet d'une fenêtre dans l'encrier d'argent, la fièvre divine qui monte aux joues, au front, tandis qu'une bienheureuse mort glace sur le papier la main qui écrit. Cela veut dire aussi l'oubli de l'heure, la paresse au creux du divan, la débauche d'invention d'où l'on sort courbatu, abêti, mais déjà récompensé, et porteur de trésors qu'on décharge lentement sur la feuille vierge, dans le petit cirque de lumière qui s'abrite sous la lampe...", 

COLETTE

la Déchirure Francais-Anglais-Hebrew

 

Déchirure

Son amie fêtait son anniversaire. Elles avaient décidé de dîner ensemble dans un nouveau restaurant japonais, inauguré près du théâtre. On avait réservé pour 19 h 30.

Le cadeau, emballé dans un joli papier de soie, reposait entre ses mains. Habillée de son costume brun, elle choisit de marcher et de laisser sa voiture au garage. Une douce soirée de printemps : la promesse du renouveau, comme chaque année, était là.

Son amie l’attendait au bar du restaurant, un Martini à la main. Elles s’embrassèrent. Le cadeau changea de mains, le papier se froissa, révélant un merveilleux sac en peau douce.

Le maître d’hôtel japonais les accompagna jusqu’à leur table. Elles échangèrent un regard : qu’il était beau ! Grand, les yeux noirs comme des fentes, une peau mate légèrement ambrée, une longue natte tombant jusqu’à la taille, et un smoking impeccable. Il l’aida à retirer sa veste. Elle portait une blouse en soie. Un léger bruissement se fit sentir sous son omoplate droite : une déchirure. Tant pis. Elle remit sa veste. Les mets étaient délicieux, le saké les enivra. Elle rentra en taxi, un sourire au coin des lèvres en repensant à la personnalité du maître d’hôtel.

Dans sa salle de bain, elle découvrit une entaille sur son dos, exactement à la place de la déchirure. Bizarre… La blouse termina dans la poubelle.

En plein été, elle se dorait sur une plage au bord de la Méditerranée. Un journal abandonné sur une table attira son regard. Elle s’approcha : un quotidien américain annonçait l’arrestation d’un serial killer à San Francisco, recherché par Interpol. Une ombre passa sur le soleil. Sur la photo, l’image du maître d’hôtel… Alors, cette déchirure… C’était lui. Il les tuait avec une lame de rasoir.

Tear

Her friend was celebrating her birthday. They had decided to have dinner together in a new Japanese restaurant, just inaugurated near the theater. A table was reserved for 7:30.

The gift, wrapped in delicate silk paper, rested in her hands. Dressed in her brown suit, she chose to walk, leaving her car in the garage. A gentle spring evening, the promise of renewal—as every year—was in the air.

Her friend was waiting at the bar, sipping a Martini. They embraced. The gift changed hands, the paper gave way, revealing a wonderful bag of soft leather.

The Japanese maître d’ led them to their table. They exchanged a glance: how handsome he was! Tall, with black eyes like slits, skin of a warm amber tone, a long braid falling down to his waist, his tuxedo impeccable. He helped her take off her jacket. She wore a silk blouse. A faint tearing sound under her right shoulder blade: a tear. Never mind. She put her jacket back on. The dishes were exquisite, the sake intoxicating. She took a taxi home, smiling at the memory of the maître d’s presence.

In her bathroom, she discovered a cut on her back, exactly where the tear had been. Strange… The blouse ended up in the trash.

In mid-summer, she was tanning on a beach by the Mediterranean. On a nearby table, a forgotten newspaper caught her eye. She stood up: an American paper announcing the arrest of a serial killer in San Francisco, wanted by Interpol. A cloud crossed the sun. On the photograph—the face of the maître d’… So this tear… It was him. He killed them with a razor blade.

קרע

חברתה חגגה את יום הולדתה. הן החליטו לאכול יחד במסעדה יפנית חדשה, שנחנכה זה עתה ליד התיאטרון. שולחן הוזמן לשעה 19:30.

המתנה, עטופה בנייר משי עדין, הייתה בידיה. לבושה בחליפה חומה, בחרה ללכת ברגל ולהשאיר את מכוניתה בחניון. ערב אביבי מתוק, ההבטחה להתחדשות—כמו בכל שנה—הייתה באוויר.

חברתה חיכתה לה בבר, לגמה מרטיני. הן התחבקו. המתנה החליפה ידיים, הנייר נקרע, ונחשף תיק מופלא מעור רך.

המאטר ד’ היפני ליווה אותן אל שולחנן. הן החליפו מבט: כמה שהוא היה נאה! גבוה, עיניים שחורות כחרכים, עור שזוף בגוון ענבר חמים, צמה ארוכה שירדה עד מותניו, חליפת ערב ללא רבב. הוא עזר לה להסיר את הז’קט. היא לבשה חולצת משי. רשרוש קל מתחת לשכמה הימנית: קרע. לא נורא. היא לבשה שוב את הז’קט. המנות היו מעודנות, הסאקה שיכר. היא חזרה במונית, חיוך בזווית פיה כשחשבה על נוכחותו של המאטר ד’.

באמבטיה שלה גילתה חתך בגבה, בדיוק במקום של הקרע. מוזר… החולצה מצאה את דרכה לפח.

באמצע הקיץ, נחה על חוף הים התיכון. על שולחן סמוך, עיתון שנשכח עורר את תשומת ליבה. היא קמה: עיתון אמריקאי בישר על מעצרו של רוצח סדרתי בסן פרנסיסקו, שהיה מבוקש על ידי האינטרפול. ענן כיסה את השמש. בתמונה—פניו של המאטר ד’... אז הקרע הזה… זה היה הוא. הוא רצח אותן בתער גילוח.

Pourquoi A.I. Francais-Anglais-Hebrew

 

 

Pourquoi A.I.

 

En 2012, j'ai publié un article sur ce même blog intitulé « Pourquoi je photographie », que je souhaite rappeler à la fin de ce que j’écris aujourd’hui.

Ma caméra est toujours ma meilleure amie, ma compagne, mon refuge, ma distraction. Mais avec le temps et certains événements qui ont bouleversé le monde, surtout la fatigue de l’âge, le manque de force pour marcher longtemps avec ma lentille zoom, les amis qui se dispersent, et l’ennui du déjà-vu dans tout ce que j’avais aimé approcher avec mon objectif et brûler le fond, un recul s’est installé.

Alors l’A.I. est apparue. Avec méfiance, j’ai commencé à écrire des prompts. Au commencement, les résultats en comparaison avec la photographie étaient médiocres, mais je n’ai pas abandonné. Les programmes d’intelligence artificielle ont évolué à une vitesse inimaginable.

Ce matin, en regardant le résultat de mon travail avec l’A.I., j’ai ressenti une certaine satisfaction. Voir mon imagination prendre forme, surtout dans les close-up de portraits, la quasi-perfection de la caméra (parfois les mains ont besoin de retouches sur Photoshop), les expressions du regard, le mouvement du corps… tout cela si proche de mon style photographique.

Quelle est la morale de ce texte ?
Pour moi, c’est de ne pas lutter contre le temps, contre les changements, contre un monde qui évolue sans cesse. C’est de garder soigneusement ses anciens amours, mais avancer toujours, à tout âge, à tout moment.

Pourquoi je photographie

 

Au lancement de mon blog sur le cyberspace, j’ai essayé d’expliquer, à moi-même, en écrivant, la raison de ce besoin intensif d’exprimer certaines de mes fantaisies, mes imaginations, quelques visions, des peines et des instants de bonheur.

Aujourd’hui, où le virus de la photographie m’a frappé, où le clic de mon appareil est mon deuxième souffle, où les photos prises sont ma drogue au moment du regard sur mon PC, je voudrais comprendre ce besoin, cette addiction…

Je photographie la nature et les fleurs, les serrures rouillées de tous genres, les fenêtres anciennes ou nouvelles, les femmes, les hommes, les enfants. Je photographie surtout ce qui n’est pas commun. Je n’aime pas les paysages, j’adore les ronces, les barbelés me fascinent avec leurs secrets qui se dévoilent au développement. Je zoome brindilles, fils de fer, feuilles accrochées n’importe où au hasard du temps. Les feuilles mortes me racontent leur vie, une rose fanée me dirige vers la fin, un oiseau me connecte à la liberté, un chien à la fidélité, un chat à l’égoïsme…

Je clique et je dispense sur internet. La critique m’enseigne, le « like » me donne des ailes, ma journée se remplit de couleurs, de formes, de parfums et de chants…

Comment nommer cet alcoolisme de la photographie ?????

Why A.I.

 

In 2012, I published an article on this same blog entitled "Why I Photograph," which I would like to recall at the end of what I am writing today.

My camera has always been my best friend, my companion, my refuge, my distraction. But with time and certain events that shook the world, especially the fatigue of age, the lack of strength to walk long distances with my zoom lens, friends drifting away, and the boredom of déjà vu in everything I once loved to approach with my lens and blur in the background, a certain withdrawal appeared.

Then A.I. appeared. With hesitation, I began writing prompts. At first, the results, compared to photography, were poor, but I did not give up. Artificial intelligence programs evolved at unimaginable speed.

This morning, as I looked at the results of my work with A.I., I felt a certain satisfaction. To see my imagination take form, especially in close-ups of portraits, the near-perfection of the camera (sometimes the hands still need retouching in Photoshop), the expressions in the gaze, the movement of the body… all of it so close to my photographic style.

What is the moral of this text?
For me, it is not to fight against time, against changes, against a world that constantly evolves. It is to carefully preserve old loves, but to always move forward, at any age, at any moment.

Why I Photograph

 

At the launch of my blog on cyberspace, I tried to explain, to myself, by writing, the reason for this intense need to express some of my fantasies, my imaginations, a few visions, sorrows, and moments of happiness.

Today, when the virus of photography has struck me, when the click of my camera is my second breath, when the photos I take are my drug at the moment I look at them on my PC, I want to understand this need, this addiction…

I photograph nature and flowers, rusty locks of all kinds, old and new windows, women, men, children. I especially photograph what is uncommon. I don’t like landscapes, I love brambles, barbed wire fascinates me with its secrets revealed during development. I zoom in on twigs, wires, leaves clinging anywhere, at the mercy of time. Dead leaves tell me their story, a withered rose leads me toward the end, a bird connects me to freedom, a dog to loyalty, a cat to selfishness…

I click and I share on the internet. Criticism teaches me, a “like” gives me wings, my day fills with colors, shapes, scents, and songs…

How to name this alcoholism of photography ?????

 

למה בינה מלאכותית (A.I.)

 

בשנת 2012 פרסמתי מאמר באותו בלוג בשם ״למה אני מצלם״, שאני מבקש להזכיר בסיום דבריי היום.

המצלמה שלי היא עדיין החברה הכי טובה שלי, בת לווייתי, מקלטי, הסחת דעתי. אך עם הזמן ועם אירועים מסוימים שטלטלו את העולם, ובעיקר עייפות הגיל, חוסר הכוח ללכת זמן רב עם עדשת הזום שלי, החברים שהתפזרו, והשעמום מן המוכר שכבר ראיתי שוב ושוב בכל מה שאהבתי להתקרב אליו עם העדשה ולטשטש את הרקע – נכנסה לתוכי נסיגה מסוימת.

ואז הופיעה הבינה המלאכותית. בחשדנות התחלתי לכתוב פקודות (פרומפטים). בתחילה התוצאות בהשוואה לצילום היו דלות, אך לא ויתרתי. תוכנות הבינה המלאכותית השתנו במהירות שלא ניתן להעלות על הדעת.

הבוקר, כשצפיתי בתוצאה של עבודתי עם הבינה המלאכותית, חשתי סיפוק מסוים. לראות את דמיוני מקבל צורה, במיוחד בצילומי תקריב של פורטרטים – הכמעט-שלמות של המצלמה (לפעמים הידיים עדיין זקוקות לתיקונים בפוטושופ), הבעות המבט, תנועת הגוף… הכול כה קרוב לסגנון הצילום שלי.

מה המוסר של הטקסט הזה?
בשבילי, אין זה להילחם בזמן, בשינויים, בעולם שמשתנה ללא הרף, אלא לשמור בקפידה על האהבות הישנות, אך להמשיך תמיד קדימה – בכל גיל, בכל רגע.

למה אני מצלם

בעת שהשקתי את הבלוג שלי במרחב הסייבר, ניסיתי להסביר לעצמי, בכתיבה, את הסיבה לצורך העז הזה לבטא כמה מהפנטזיות שלי, את הדמיונות, כמה חזיונות, כאבים ורגעי אושר.

היום, כשהווירוס של הצילום פגע בי, כשהקליק של המצלמה שלי הוא נשימתי השנייה, כשהתמונות שצילמתי הן הסם שלי ברגע שאני מביט בהן על המחשב – אני רוצה להבין את הצורך הזה, את ההתמכרות הזאת…

אני מצלם טבע ופרחים, מנעולים חלודים מכל הסוגים, חלונות ישנים או חדשים, נשים, גברים, ילדים. אני מצלם בעיקר את מה שאינו רגיל. אינני אוהב נופים – אני אוהב קוצים. חוטי התיל מרתקים אותי בסודותיהם הנחשפים בעת הפיתוח. אני מתמקד בענפים דקים, חוטי ברזל, עלים התלויים באקראי בחסדי הזמן. העלים היבשים מספרים לי את חייהם, ורד נבול מוביל אותי אל הסוף, ציפור מחברת אותי לחירות, כלב לנאמנות, חתול לאנוכיות…

אני לוחץ ומשתף באינטרנט. הביקורת מלמדת אותי, ה״לייק״ נותן לי כנפיים, יומי מתמלא בצבעים, בצורות, בניחוחות ובשירים…

איך אפשר לקרוא לאלכוהוליזם הזה של הצילום ?????

Cœur de Pierre

Cœur de Pierre

Étendu sur la table d'autopsie à la Morge, tout son être sans vie repose plus beau et plus parfait que jamais.

Il s'est écroulé d'un coup pendant son entraînement journalier de squash, son dernier souffle  évaporé dans le bruit de la balle frappant le mur, il avait quitté la vie comme il l'avait vécue, à une vitesse interdite.

Sa famille avait demandé l'autopsie pour connaître la raison du  décès. Sa femme voulait assister à l'opération. La vie avec lui pendant 13 ans l'avait endurcie; elle voulait savoir le secret de ce beau corps au cœur de pierre; elle voulait voir l'intérieur de ce corps qu'elle avait tant caressé, aimé, où elle s'était enivrée de son odeur. Elle voulait savoir ce que cachait cette carapace parfaite. Elle voulait connaître le secret du contraste de la perfection du corps  avec l'imperfection de l'âme.

On attendait le chef. Le fameux médecin légiste qui devait superviser l'autopsie, la salle froide, stérile, toute en chrome, sans aucune odeur détectable était fortement illuminée, aucun luxe, des outils chirurgicaux étincelants de propreté étaient posés sur une table près de la tête à la belle chevelure  claire. Sa chevelure, sa parure gardaient encore tout son éclat.

 On avait précisé que l'autopsie commencerait par le thorax, si la raison de la mort  était là, on s'arrêterait, sinon la prochaine étape serait le cerveau. Son brillant cerveau de mathématicien,  d'ordre,  son cerveau aux multiples chambres, son cerveau qui cachait le savoir de la réussite et du succès en un minimum de temps et d'effort. Elle espérait qu'il resterait intact pour son dernier voyage...

L'autopsie commença, le chef, un bistouri dans sa main, débuta l'incision, les larmes inondaient son visage,  elle détourna la tête, elle attendait de voir le cœur.

Des bruits, une odeur étrange, des murmures, des ordres, encore des bruits, elle tourne la tête.

Le cœur repose sur un plateau, il est couleur cendre, comme s'il était passé par le feu, le chef conclut que cet organe n'a pas l'air humain, pourtant il a causé la mort.

Elle se dirige vers la sortie

L'Enfant bouge en elle.

Une ombre  transparente se glisse par une nuit sombre, s'empare du bocal rempli de formol où le cœur de pierre repose.…

Une étoile lance son code avec le premier souffle de l'enfant

Heart of Stone

Stretched upon the autopsy table at the morgue, his lifeless body lay more beautiful, more perfect than ever.

He had fallen suddenly during his daily squash practice, his last breath dissolving in the echo of the ball striking the wall. He left life as he had lived it—at a breakneck speed.

His family had demanded the autopsy, desperate to know the reason for his death. His wife wished to be present. Thirteen years beside him had steeled her; she longed to uncover the secret of that magnificent body with its heart of stone. She wanted to peer inside the form she had caressed, adored, and inhaled. She yearned to know what truth lay hidden beneath that flawless armor. She wanted to grasp the mystery of the contrast: the perfection of the body, the imperfection of the soul.

They waited for the chief—the renowned forensic doctor who would supervise the procedure. The room was cold, sterile, sheathed in chrome, saturated with light yet stripped of all scent. No luxury, no ornament. Only the surgical instruments, lined with precision, gleaming with immaculate clarity on a table beside his head, where his bright hair still shone with a living brilliance.

It had been decided: the autopsy would begin with the chest. If the cause of death were found there, they would stop. If not, the next step would be the brain—his brilliant mathematician’s brain, a citadel of order, a labyrinth of chambers, the vessel of knowledge, of achievement, of swift and effortless success. She prayed it would remain intact for his final journey...

The autopsy began. The chief, scalpel in hand, traced the first incision. Tears flooded her face; she turned away. She waited for the heart.

Noises, an unfamiliar scent, murmurs, commands—then silence, then more sounds. She turned her head.

The heart lay on a tray. Ash-grey, as if it had passed through fire. The chief declared that this organ scarcely looked human, and yet it had been the instrument of death.

She moved toward the door.

The Child stirred within her.

A transparent shadow slipped through the dark of night, seized the jar of formaldehyde where the heart of stone lay submerged…

And a star cast its code into the air with the newborn’s first breath.

לב האבן

מתוח על שולחן הנתיחה במכון, גופו חסר החיים שכב יפה ושלם מתמיד.

הוא התמוטט לפתע במהלך אימון הסקווש היומי שלו, נשימתו האחרונה התפוגגה בהד התנגשות הכדור בקיר. הוא עזב את החיים כפי שחי אותם — במהירות מסחררת.

משפחתו ביקשה נתיחה שלאחר המוות כדי לדעת את סיבת פטירתו. אשתו ביקשה להיות נוכחת. שלוש־עשרה השנים לצדו חישלו אותה; היא רצתה לגלות את סודו של הגוף המושלם עם לב האבן. היא רצתה לראות את תוכו של הגוף שליטפה, אהבה, שבו השתכרה מריחו. היא ביקשה לדעת מה הסתתר מתחת למעטה המושלם הזה. היא רצתה להבין את סוד הניגוד בין שלמות הגוף לבין פגמי הנפש.

הם חיכו לראש — הרופא המשפטי המפורסם שהיה אמור לפקח על הנתיחה. החדר היה קר, סטרילי, מצופה כרום, מואר באור חזק, ללא כל ריח. לא מותרות, לא קישוטים. רק כלי הניתוח הנוצצים, מסודרים בקפדנות על שולחן סמוך לראשו, שם שערו הבהיר עדיין שמר על זוהרו.

נקבע שהנתיחה תתחיל בבית החזה. אם תתגלה שם סיבת המוות — יעצרו. ואם לא, הצעד הבא יהיה המוח. מוחו המבריק של המתמטיקאי, מוח של סדר, של חדרים רבים, כלי הקיבול של הידע, ההישג, ההצלחה המהירה והקלה. היא קיוותה שיישאר שלם למסעו האחרון...

הנתיחה החלה. הראשי, סכין בידו, ביצע את החיתוך הראשון. דמעות הציפו את פניה; היא הסיטה את ראשה. היא חיכתה לראות את הלב.

קולות, ריח זר, לחישות, פקודות, שוב קולות. היא הפנתה את מבטה.

הלב נח על מגש. אפור־אפר, כאילו עבר באש. הראשי קבע שאיבר זה אינו נראה אנושי, ואף על פי כן היה הוא שגרם למוות.

היא פנתה לעבר הדלת.

הילד זז בקרבה.

צל שקוף החליק אל תוך הלילה האפל, אחז בצנצנת הפורמלין שבתוכה נח לב האבן…

וכוכב שלח את קודו עם נשימתו הראשונה של היילוד.

Apprendre

« Le meilleur remède aux turbulences de l’esprit, c’est d’apprendre. C’est la seule chose qui ne se détériore jamais. On peut vieillir et trembler, au sens anatomique du terme ; on peut veiller la nuit en écoutant le désordre de ses veines ; on peut perdre son unique amour et voir s’évanouir sa fortune par la faute d’un monstre ; on peut contempler le monde autour de soi dévasté par des fous dangereux, ou savoir que son honneur est piétiné dans les égouts des esprits les plus vils.

Dans de telles conditions, il n’y a qu’une seule chose à faire : apprendre. »

— Marguerite Yourcenar, Sources II (Gallimard, 1999)

Ecrire, c’est se laisser faire par l’écriture. C’est savoir et ne pas savoir ce que l’on va écrire. Ne pas croire qu’on le sait. Avoir peur. On voit dans quelle direction on va. On a des repères très simples. On se dit: « Aujourd’hui, la femme que je décris sortira de sa maison et rentrera au crépuscule. ». Mais une fois la femme sortie, il faut laisser faire le livre. Tous les jours, un livre en cours peut changer de direction. Il faut le suivre…Marguerite Duras[Le dernier des métiers : Entretiens 1962-1991]

La Solitude

 La solitude

Un mot, un adjectif, un sentiment, un désir, une peur, un repos, une angoisse, une fuite… Quelle est la définition de la solitude ?

Être dans une bulle transparente. Un espace invisible où l’on est seul, et pourtant entouré. Une bulle née de notre imagination, qui nous permet de nous détacher ou de nous déconnecter de tout ce qui nous entoure. Elle se glisse dans la famille, s’installe dans le couple, veille au travail, nous accompagne en vacances… Le sentiment de solitude est partout. Toute une vie dans cette bulle : un état d’âme, un caractère, un message d’une autre vie.

La solitude est un refuge pour se reposer du vacarme de l’extérieur ; elle est le repos du guerrier après une longue bataille. Là où la fatigue du quotidien glisse de notre âme comme une vieille robe, la solitude l’enveloppe alors de douceur.

Elle aide souvent à oublier, à se détacher, petit à petit, de la souffrance, à regarder la souffrance dans les yeux et lui dire : “Je te connais, tu es mon amie, et je ne te crains plus.”

Elle nous aide à traverser les jours gris, les mesquineries du quotidien, l’indifférence, les silences pesants, les manipulations feutrées.

La solitude nous fait entendre notre symphonie intérieure et nous fait évoluer, peut-être, vers une renaissance plus vaste, une ouverture cosmique à nous-mêmes.

Elle est notre amie, notre jumelle. Il faut l’accepter avec amour ; elle est, très souvent, notre planche de salut.

 

Solitude

A word, an adjective, a feeling, a desire, a fear, a rest, an anguish, an escape... What is the definition of solitude?

Being inside a transparent bubble. An invisible space where one is alone, and yet surrounded. A bubble born of our imagination, allowing us to detach, to disconnect from everything around us. It slips into the family, settles within the couple, lingers at work, follows us on vacation… The feeling of solitude is everywhere. A whole life inside this bubble: a state of mind, a temperament, a message from another life.

Solitude is a refuge where we rest from the noise of the outside world; it is the warrior's rest after a long battle. Where the fatigue of daily life slips off our soul like an old dress, solitude wraps it in softness.

It often helps us forget, to gradually detach from suffering, to look suffering in the eye and say: “I know you, you are my friend, and I fear you no longer.”

It helps us through grey days, through daily pettiness, indifference, heavy silences, and quiet manipulations.

Solitude allows us to hear our inner symphony and leads us, perhaps, toward a greater rebirth, a cosmic opening to ourselves.

It is our friend, our twin. We must welcome it with love; it is, very often, our lifeline.

בדידות

מילה, תואר, רגש, תשוקה, פחד, מנוחה, חרדה, בריחה... מהי ההגדרה של בדידות?

להיות בתוך בועה שקופה. מרחב בלתי נראה שבו אנחנו לבד, אך גם מוקפים. בועה שנולדה מדמיוננו, שמאפשרת לנו להתנתק, להתרחק מכל מה שסובב אותנו. היא מחליקה אל תוך המשפחה, מתיישבת בזוגיות, משגיחה בעבודה, מתלווה אלינו לחופשות... תחושת הבדידות נמצאת בכל מקום. חיים שלמים בתוך הבועה הזו: מצב נפשי, אופי, מסר מחיים אחרים.

הבדידות היא מקלט לנוח מהרעש שבחוץ; היא מנוחת הלוחם לאחר קרב ארוך. שם עייפות היומיום גולשת מנפשנו כמו שמלה ישנה, והבדידות עוטפת אותה ברכות.

לעיתים קרובות היא עוזרת לשכוח, להתנתק בהדרגה מהכאב, להביט לכאב בעיניים ולומר לו: "אני מכירה אותך, אתה ידיד שלי, ואני כבר לא פוחדת ממך."

היא עוזרת לנו לעבור את הימים האפורים, את קטנוניות היומיום, את האדישות, את השתיקות הכבדות, את המניפולציות השקטות.

הבדידות מאפשרת לנו להקשיב לסימפוניה הפנימית שלנו ומובילה אותנו, אולי, ללידה מחודשת, לפתיחה קוסמית של עצמנו.

היא ידידתנו, אחותנו התאומה. צריך לקבל אותה באהבה; לעיתים קרובות היא קרש ההצלה שלנו

 

 

 

.