Le singe Macko s’est évadé du Jardin Botanique de la ville 

pendant la nuit

Macko se promène dans la ville librement, personne de fait attention a lui, il traverse les rues aux feux verts, rentre dans un bistro pour manger et boire et choisi le dernier film de Spielberg pour terminer sa soirée

A la sortie du cinéma il se dirige vers le parking, conduit sa voiture vers son appartement 

Un dernier Whisky avant de dormir

Le réveil le réveille a 6h30 pile, douche, café fort et au travail

Le sourire de sa réceptionniste, le bonjour de sa secrétaire lui tendant son courrier, le bureau avec vue sur la city, un café Espresso et la journée commence

Au jardin Botanique on ne s’aperçoit pas de la disparition de Macko……….

Au bureau BUSINESS AS USUAL

 

Macko the monkey escaped from the city’s Botanical Garden
during the night.

Macko walks around the city freely, no one pays attention to him, he crosses streets at green lights, enters a bistro to eat and drink, and chooses the latest Spielberg movie to end his evening.

Leaving the cinema, he heads to the parking lot, drives his car to his apartment.

One last whisky before going to sleep.

The alarm wakes him at exactly 6:30, shower, strong coffee, and is off to work.

The smile of his receptionist, the good morning from his secretary handing him his mail, the office with a view of the city, an espresso, and the day begins.

At the Botanical Garden, no one notices Macko is gone……….

At the office, BUSINESS AS USUAL.

מקו הקוף ברח מהגנים הבוטניים של העיר

באמצע הלילה.

מקו מסתובב חופשי בעיר, אף אחד לא שם לב אליו, הוא חוצה את הכבישים באור ירוק, נכנס לביסטרו לאכול ולשתות, ובוחר את הסרט האחרון של ספילברג כדי לסיים את הערב שלו.

ביציאה מהקולנוע הוא הולך לחניון, נוהג ברכב שלו לדירה שלו.

וויסקי אחרון לפני השינה.

השעון מעיר אותו בדיוק ב-6:30, מקלחת, קפה חזק, ויוצא לעבודה.

החיוך של הפקידה שלו, ה"בוקר טוב" מהמזכירה שמגישה לו את הדואר, המשרד עם הנוף לעיר, אספרסו, והיום מתחיל.

בגנים הבוטניים אף אחד לא שם לב שמקו נעלם……….

במשרד — הכל כרגיל.

La voisine -French-English-Hebrew

 

La Voisine

Une soirée tranquille de fin de semaine,  une forte pluie d’hiver, un vent qui se balade entre les arbres dénudées, enveloppé  chaudement d’une couverture moelleuse en laine, je regarde un vieux filme sur la TV tout en sirotant mon the aux arômes de cannelle. La perspective d’une soirée calme et chaude comme je les aime. Mon chat tigré dort et ronronne sur le tapis. Sur l’écran Charly Chaplin me fait sourire.

On sonne à la porte, au tintement les oreilles de mon chat se dressent, on le dérange. Je me lève à contre cœur, Mme. Paula ma nouvelle voisine, quatre-vingt-trois ans, me sourit, elle m’apporte des livres et des magazines. Elle regarde tout autour elle aime mon intérieure, elle soupire, elle se rappelle son logis avec son défunt compagnon. Elle prend place, gentiment je lui explique que les livres je les ai déjà lu il y a quelques dizaine d’année, et que les magazines de femmes ne m’intéressent pas.  De nouveau elle soupire, mon chat se lève et se dirige vers la cuisine sa queue  en l’air Mme. Paula  l’énerve.

Je lui offre une tasse de thé avec une tranche de gâteau aux noix. Dans ses yeux autrefois noires et brillant aujourd’hui recouvert d’un voile gris je lis la solitude, ses main aux doigts déformés, avec quelques bagues et manucurés soigneusement racontent sa route de travaille, ses pieds enfouis dans des pantoufles chaudes se reposent enfin….

Elle raconte Mme. Paula, elle décrit sa vie, ses enfants et petits-enfants, sa jeunesse dans un pays lointain, ses parents et ses amours, elle a besoins de ses souvenirs, elle revit ses joies et ses peines pour continuer à vivre. Elle revit sa carrière de sage-femme, elle  revit son couple avec plus des bas que des hauts, et moi j’écoute, Bourvil a remplacé Chaplin a la TV, mon chat a disparue, elle se lève, me sourit, merci de m’avoir écouté, bonne nuit.

Je reviens vers ma couverture, et ma TV,  mon chat se pelotonne près de moi,  une énergie de solitude et de tristesse parcoure l’atmosphère, je me lève j’ouvre grande la fenêtre ignorant le froid, la pluie et le vent, je respire profondément, des gouttes de pluie sur mon visage, un regard vers se ciel noire sans étoiles, une prière un remerciement….mon chat miaule ….  La vie……

 

The Neighbor

A quiet weekend evening, a strong winter rain, a wind drifting between the bare trees. Wrapped warmly in a soft wool blanket, I’m watching an old film on the TV while sipping my cinnamon-flavored tea. The kind of calm and cozy evening I love. My tabby cat is sleeping and purring on the rug. On the screen, Charlie Chaplin makes me smile.

Someone rings the doorbell. At the sound, my cat’s ears perk up—he’s annoyed. I get up reluctantly. Mrs. Paula, my new eighty-three-year-old neighbor, smiles at me. She brings me books and magazines. She looks all around—she likes my interior. She sighs. She’s remembering her home with her late partner. She sits down. Gently, I explain to her that I read those books decades ago, and that I’m not interested in women’s magazines. She sighs again. My cat gets up and heads toward the kitchen, his tail in the air—Mrs. Paula irritates him.

I offer her a cup of tea with a slice of walnut cake. In her eyes, once black and bright, now covered by a grey veil, I can read loneliness. Her hands, with twisted fingers, wearing a few rings and carefully manicured, tell the story of her working life. Her feet, buried in warm slippers, are finally resting.

Mrs. Paula talks. She tells me about her life, her children and grandchildren, her youth in a faraway country, her parents, and her loves. She needs her memories. She relives her joys and sorrows to keep going. She relives her career as a midwife, her marriage, with more lows than highs, and I listen. Bourvil has replaced Chaplin on TV. My cat has disappeared. She gets up, smiles at me, thanks me for listening, and says goodnight.

I return to my blanket and my TV. My cat curls up next to me. A certain energy of loneliness and sadness fills the room. I get up, open the window wide, ignoring the cold, the rain, the wind. I breathe deeply. Raindrops on my face. I look up at the black sky, starless. A prayer. A thank you... My cat meows… life.

השכנה

ערב שקט של סוף שבוע, גשם חורפי חזק, רוח שנודדת בין העצים העירומים. עטופה בחום בשמיכת צמר רכה, אני צופה בסרט ישן בטלוויזיה ולוגמת לאט תה בניחוח קינמון. ערב שקט וחמים בדיוק כמו שאני אוהבת. החתול המפוספס שלי ישן ומגרגר על השטיח. על המסך צ'ארלי צ'פלין גורם לי לחייך.

הפעמון מצלצל. בצלצול אוזניו של החתול נזקפות – מפריעים לו. אני קמה בלי רצון. גברת פאולה, השכנה החדשה שלי, בת שמונים ושלוש, מחייכת אליי. היא מביאה לי ספרים ומגזינים. היא מביטה סביב – היא אוהבת את הפנים של הבית שלי. היא נאנחת. היא נזכרת בבית שלה עם בן זוגה המנוח. היא מתיישבת. בעדינות אני מסבירה לה שאת הספרים כבר קראתי לפני כמה עשורים, ושמגזינים לנשים לא מעניינים אותי. היא נאנחת שוב. החתול שלי קם והולך לעבר המטבח, עם זנב מורם – גברת פאולה מרגיזה אותו.

אני מציעה לה כוס תה ופרוסת עוגת אגוזים. בעיניה שהיו פעם שחורות ובהירות ועכשיו מכוסות במעטה אפור, אני קוראת בדידות. ידיה, עם אצבעות מעוותות מעט, מקושטות בכמה טבעות ומטופחות בקפידה, מספרות את דרכה של אישה עובדת. רגליה, עטופות בנעלי בית חמות, נחות סוף סוף.

גברת פאולה מספרת. היא מתארת את חייה, את ילדיה ואת נכדיה, את נעוריה בארץ רחוקה, את הוריה ואת אהבותיה. היא זקוקה לזיכרונות שלה. היא חיה שוב את השמחות והכאבים שלה כדי להמשיך לחיות. היא חיה שוב את הקריירה שלה כמיילדת, את הזוגיות שלה – עם יותר ירידות מעליות – ואני מקשיבה. בורוויל כבר החליף את צ'פלין בטלוויזיה. החתול שלי נעלם. היא קמה, מחייכת אליי, "תודה שהקשבת לי. לילה טוב."

אני חוזרת אל השמיכה ואל הטלוויזיה. החתול שלי מתכרבל שוב לידי. אנרגיה של בדידות ועצב ממלאת את האוויר. אני קמה, פותחת לרווחה את החלון, מתעלמת מהקור, מהגשם ומהרוח. אני נושמת עמוק. טיפות גשם על פניי. מבט אל השמיים השחורים בלי כוכבים. תפילה. תודה... החתול שלי מילל... החיים.

Le Père

 

Deux jours après la naissance de sa fille, le père est parti, il a laissé une large fortune, un bel appartement, une voiture et un billet ‘’Je pars ‘’

La mère n’a pas pleuré.

Des dizaines d’années il a voyagé, visiter les tribus en Afrique, Les Jungles en Amériques de sud,  Le pole nord, plus tard le sud,  vécu trois ans au Tibet  un an avec une tribut Mongol, aujourd’hui il vit sur une péniche en hollande prés d’Amsterdam. Le Père

 

Deux jours après la naissance de sa fille, le père est parti, il a laissé une large fortune, un bel appartement, une voiture et un billet ‘’Je pars ‘’

La mère n’a pas pleuré.

Des dizaines d’années il a voyagé, visiter les tribus en Afrique, Les Jungles en Amériques de sud,  Le pole nord, plus tard le sud,  vécu trois ans au Tibet  un an avec une tribut Mongol, aujourd’hui il vit sur une péniche en hollande prés d’Amsterdam.

Il écrit ses mémoires, sous un nom d’emprunt pour un quotidien local.

Il a vécu sa vie comme il le voulait, les regrets il n’a jamais eu.

Se baladant par un jour de soleil, une foule devant une librairie attire son attention, la promotion d’un nouveau roman avec signature de l’auteure et cocktails…Il s’approche…la vitrine…. Un livre,  le titre : la  photo d’un billet écrit a la main ‘’Je pars ‘’

Il tourne le dos et continue sa promenade

Il écrit ses mémoires, sous un nom d’emprunt pour un quotidien local.

Il a vécu sa vie comme il le voulait, les regrets il n’a jamais eu.

Se baladant par un jour de soleil, une foule devant une librairie attire son attention, la promotion d’un nouveau roman avec signature de l’auteure et cocktails…Il s’approche…la vitrine…. Un livre,  le titre : la  photo d’un billet écrit a la main ‘’Je pars ‘’

Il tourne le dos et continue sa promenade…..

 

---

The Father

Two days after his daughter was born, the father left.
He left behind a vast fortune, a beautiful apartment, a car, and a note: “I’m leaving.”
The mother did not cry.

For decades, he travelled—visiting tribes in Africa, jungles in South America,
the North Pole, then the South.
He spent three years in Tibet, a year with a Mongolian tribe.
Now, he lives on a houseboat in Holland, near Amsterdam.

He writes his memoirs under a pseudonym for a local newspaper.
He lived his life the way he wanted—regret never visited him.

One sunny day, as he strolls through the city,
a crowd in front of a bookstore catches his eye:
a book launch, the author signing copies, champagne and cocktails.

He approaches… the window display…
A book.
Its title: a photograph of a handwritten note — “I’m leaving.”

He turns his back and walks on.

---

האבא

יומיים אחרי לידת בתו, האבא עזב, הוא השאיר הון גדול, דירה יפה, מכונית ופתק – "אני עוזב"
האמא לא בכתה.
עשרות שנים הוא טייל, ביקר בשבטים באפריקה, בג’ונגלים של דרום אמריקה, בקוטב הצפוני, אחר כך הדרומי, חי שלוש שנים בטיבט, שנה עם שבט מונגולי, היום הוא גר על סירה בהולנד ליד אמסטרדם.

הוא כותב את הזיכרונות שלו, בשם בדוי, לעיתון מקומי.
הוא חי את חייו כפי שרצה, חרטות לא היו לו.
ביום שמש אחד, כשהוא מטייל, קהל מול חנות ספרים תופס את תשומת ליבו, השקה של רומן חדש עם חתימות של הסופרת וקוקטיילים… הוא מתקרב… הוויטרינה… ספר, הכותרת: צילום של פתק בכתב יד – "אני עוזב"
הוא מסתובב וממשיך לטייל.

 

   

q

Banalité

 

J’étais venue me relaxer au bord de la mer, j’aimais cette plage éloignée, avec pour toute commodité, un café de pêcheurs avec quelques tables et chaises repeintes chaque année avec les restes de peinture trouvés ça et là.

 

J’aimais ce coin sans prétention loin du modernisme bruyant des plages de la côte. 

 

 La femme du pêcheur m’apporta une carafe de limonade fraîche avec un verre dépareillé étincelant de propreté, elle me connaissait et respectait mes silences. Le bleu changeant de la mer me reposa, l’iode rempli mon corps, mon petit paradis….

 

Le bruit des chaises qui bougent, une voix d’homme, la fumée d’une cigarette, le soupir d’une femme, envahirent mon espace, je ne me retournai pas….

 

On discute, elle pleure, il accuse, elle se défend, des noms de femmes, quelques noms d’hommes, des places, un compte en banque, une colère qui éclate, une menace qui plane, de l’argent sur la table, une chaise qui bascule, des pas sur le sable, ronronnements nerveux de deux voitures…un couple qui se défait…deux mouettes sur la rive…. Optimistes….

 

Mon calme retrouvé, au fond de mon sac mon cellular s’allume silencieusement, on me cherche.je ne réponds pas….

 

 

 

 

Banality

I had come to rest by the sea.
I loved that distant beach, where the only comfort was a small fishermen’s café, with a few tables and chairs repainted each year using leftover colors found here and there.
I loved that modest corner, far from the noisy modernity of the coastal strips.

The fisherman’s wife brought me a carafe of fresh lemonade, with a mismatched glass, gleaming with cleanliness.
She knew me, and respected my silences.
The shifting blue of the sea soothed me.
The iodine filled my body.
My little paradise...

The scrape of chairs,
a man’s voice,
a cigarette’s smoke,
a woman’s sigh—
they entered my space.
I didn’t turn around.

Voices.
She cries.
He accuses.
She replies.
A few women’s names.
Some men.
Places.
A bank account.
An anger rising.
A threat hanging.
Money placed on the table.
A chair tipping.
Footsteps in the sand.
The anxious purring of two cars…
A couple coming undone.
Two seagulls on the shore.
Hopeful.

Calm returns.
At the bottom of my bag,
my phone lights up silently.
Someone is looking for me.
I don’t answer.

 

בנאליות

באתי לנוח ליד הים.
אהבתי את החוף המרוחק ההוא, שבו כל הנוחות הסתכמה בבית קפה של דייגים – כמה שולחנות וכיסאות שנצבעו מחדש בכל שנה בשאריות צבע שנמצאו כאן ושם.
אהבתי את הפינה הצנועה הזאת, הרחק מההמולה המודרנית של חופי הקיץ.

אשת הדייג הביאה לי קנקן לימונדה קרה, בכוס לא תואמת שנצצה מניקיון.
היא הכירה אותי, וכיבדה את השתיקות שלי.
הכחול המשתנה של הים הרגיע אותי.
היוד מילא את הגוף שלי.
הגן הקטן שלי…

חריקות כיסאות,
קול של גבר,
עשן של סיגריה,
אנחה של אישה—
פלשו למרחב שלי.
לא הסתובבתי.

מילים.
היא בוכה.
הוא מאשים.
היא עונה.
שמות של נשים.
של גברים.
מקומות.
חשבון בנק.
כעס שמתפרץ.
איום תלוי.
כסף על השולחן.
כיסא מתהפך.
צעדים על החול.
גרגור עצבני של שתי מכוניות...
זוג שמתפרק.
שתי שחפיות על החוף.
אופטימיות.

השקט חוזר.
בתחתית התיק שלי
הטלפון נדלק בשקט.
מישהו מחפש אותי.
אני לא עונה.

  

mes Blogs

 

Mes Blogs

 

Mes blogs : le premier, "Je raconte", a été créé en 2009. Pendant une courte période, j'ai écrit environ 300 contes courts et quelques poèmes. Certains sont des souvenirs de mon enfance en Turquie. Cette période d'écriture a été un laps de temps suspendu entre mon imagination et l'ouverture à d'autres horizons.

"Looking Differently" est mon deuxième blog. En 2013, par hasard, une caméra s’est retrouvée dans ma main, offerte par une étrangère rencontrée pendant mon séjour au Pays de la Cendre — et ce fut un coup de foudre.

Un amour sans fin pour regarder le monde, la vie, sous un angle différent, dans une lumière peu commune ; me connecter à des objets oubliés, trouver une certaine beauté dans les bacs à déchets, donner vie à la rouille, être une paparazza pour capter certains visages, gestes, expressions des passants dans la rue. Assise dans un coin de café, j'espionnais les promeneuses fugitives aux expressions multiples, avec ma caméra et son long objectif.

Une période étrange où je change le cours de ma vie, mon foyer, et plus encore. Une période entre l'âge mûr et la vieillesse. Une période marquée par le Covid et par une guerre qui commence le 7 octobre. Une période de fatigue, de recherche d'une nouvelle direction et de découverte de l’IA.

Le blog "Looking Differently" se transforme avec cette technologie qui avance à pas de géant. Je suis éblouie, malgré les critiques qui fusent de toutes parts. On ne peut comparer la caméra à l’IA. La caméra, c’est moi, et ma captation de l’imprévisible, du moment étrange qui survient soudainement, l’étonnement quand l’image apparaît sur l’écran du PC, et parfois une transformation légère avec certains programmes qui offrent une perspective différente du clic original.

L’IA est une autre porte qui s’ouvre pour moi, où mon imagination se transforme en image, où un rêve revit dans des couleurs inattendues, où l’on peut superposer des images dans différents styles et s’extasier devant une œuvre originale et unique. Me voilà avec mon premier blog, "Je raconte", que je traduis doucement en anglais et en hébreu, et dont j’ai changé l’interface, et "Looking Differently", qui progresse avec son temps.

Quel sera mon futur ?

 

 

 

 

 

My Blogs

My first blog, Je raconte, was created in 2009. For a short time, I wrote around 300 short tales and a few poems. Some were memories from my childhood in Turkey. That writing period was like a suspended moment, floating between imagination and an openness to new horizons.

Looking Differently is my second blog. In 2013, quite by chance, a camera ended up in my hands — a gift from a stranger I met during my stay in the Land of Ash — and it was love at first sight.

An endless love for seeing the world, life itself, from a different angle, in an uncommon light; connecting with forgotten objects, finding a kind of beauty in dumpsters, bringing rust to life, playing paparazza to capture certain faces, gestures, and expressions of passersby in the street. Sitting in a corner of a café, I would spy on fleeting women walkers with their many expressions, my camera and its long lens as my companions.

It was a strange time, when I changed the course of my life, my home, and so much more. A time between middle age and old age. A time marked by Covid and by a war that began on October 7. A time of fatigue, of searching for new direction, and of discovering AI.

The Looking Differently blog is evolving along with this fast-moving technology. I’m dazzled, despite the flood of criticism from every direction. You cannot compare a camera to AI. The camera is me — my way of capturing the unpredictable, the strange moment that suddenly emerges, the surprise when the image appears on the PC screen, and sometimes a subtle transformation using programs that offer a different perspective on the original click.

AI is another door that opens for me, where my imagination becomes image, where a dream comes to life in unexpected colors, where images can be layered in different styles and marvelled at as original and unique works of art. And here I am, with my first blog, Je raconte, which I’m slowly translating into English and Hebrew, redesigning its interface, and Looking Differently, which is evolving with the times.

What lies ahead for me?

 

 

הבלוגים שלי

הבלוג הראשון שלי, Je raconte, נוצר ב-2009. במשך תקופה קצרה כתבתי כ-300 סיפורים קצרים וכמה שירים. חלקם היו זיכרונות מילדותי בטורקיה. זו הייתה תקופה של כתיבה שתלויה בין הדמיון שלי לבין פתיחות לעולמות חדשים.

Looking Differently הוא הבלוג השני שלי. בשנת 2013, במקרה, מצלמה מצאה את דרכה אל תוך ידי — מתנה מזרה שפגשתי במהלך שהותי בארץ האפר — וזה היה אהבה ממבט ראשון

.

אהבה אינסופית להתבוננות בעולם, בחיים, מזווית אחרת, באור בלתי רגיל; להתחבר לחפצים שנשכחו, למצוא יופי מסוים בפחי אשפה, להחיות את החלודה, להיות פפארצי קטנה הלוכדת פרצופים, תנועות, הבעות של עוברי אורח ברחוב. יושבת בפינת בית קפה, מרגלת אחר הנשים החולפות — עם המצלמה שלי והעדשה הארוכה שלה.

זו הייתה תקופה מוזרה, שבה שיניתי את מהלך חיי, את ביתי, ועוד. תקופה בין גיל המעבר לזקנה. תקופה שסומנה על ידי הקורונה ומלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר. תקופה של עייפות, של חיפוש כיוון חדש ושל גילוי הבינה המלאכותית.

הבלוג Looking Differently משתנה עם הטכנולוגיה המתקדמת במהירות. אני נפעמת, למרות הביקורת שמגיעה מכל עבר. אי אפשר להשוות בין מצלמה לבינה מלאכותית. המצלמה היא אני — דרך הלכידה שלי של הבלתי צפוי, של הרגע המוזר שמופיע פתאום, של ההפתעה כשהתמונה עולה על מסך המחשב, ולעיתים שינוי קל בתמונה באמצעות תוכנות שנותנות פרספקטיבה שונה על הלחיצה המקורית.

הבינה המלאכותית היא דלת נוספת שנפתחת עבורי, שבה הדמיון שלי הופך לדימוי, שבה חלום מתעורר מחדש בצבעים בלתי צפויים, שבה ניתן לשלב תמונות בסגנונות שונים ולהתפעל מיצירה מקורית וייחודית. והנה אני כאן, עם הבלוג הראשון שלי, Je raconte, שאני מתרגמת באיטיות לאנגלית ולעברית, משנה את הממשק שלו, ועם Looking Differently, שמתפתח עם הזמן.

מה צפוי לי בעתיד?

 

 

Aéroport Francais-Anglais-Hebrew

 

Aéroport

Un grand aéroport en EU, ou des milliers de personnes de tout les coins du monde passent  

Ce jour la, comme chaque jour des centaines d’avions arrivent de tout part, dans l’un Ralf est assis, prés du hublot. L’avion se dirige vers cette ville qu’il a quitté il y a plus de vingt ans, alors un tout jeune homme, quitté peut-être n’est pas le terme juste, il a fuit, des flashes d’images lui rappellent ce jour, le temps pluvieux, le froid de l’appartement de ses parents, la tristesse dans leur regards, la peur cachée dans tout les coins, le tout petit bagage qu’il avait préparé, la dernière étreinte avec ses parents, descendre les escaliers en courant, courir pour son dernier rendez-vous avec Lilly au tournant de la rue qui mène a la place. Lilly tout tremblante dans ses bras un dernier baiser, la regarder disparaitre sous la pluie avec son manteau noire et son petit chapeau rouge

.

De son hublot Ralf distingue les premières lumières de la ville, le petit chapeau rouge de Lilly apparait a sa mémoire comme toujours dans sa vie. Ou est-elle ? A-t-elle disparue comme ses parents, Il n’á jamais cesse de penser a elle, sa famille, ses enfants, ses affaires, ont toujours laissé une place pour cette image d’elle disparaissant dans la pluie avec son petit chapeau rouge……

L’avion se pose, tout le monde se prépare à sortir, Ralf a un tout petit bagage, son pc et deux chemises il est la pour 36 heures a fin de signer un contrat de vente. Il se dirige vers la sortie ou un chauffeur de la compagnie doit l’attendre avec une pancarte avec son nom. Fatigue il se dirige vers la sortie en cherchant sont nom parmi la foule qui attend, il voit la pancarte Ralf ..

 Tenue par une jeune femme portant un tout petit chapeau rouge……..

Ralf rentrera chez lui dans une boite en boi

Airport

A large airport in Europe, where thousands of people from all corners of the world pass through.

Like every day, hundreds of planes arrive from all over that day. In one of them, Ralf is seated by the window. The plane headed toward the city he had left more than twenty years ago. He was a very young man then. Left may not be the right word — he fled.

Flashes of memory return: the rainy weather, the cold apartment of his parents, the sadness in their eyes, fear lurking in every corner, the tiny bag he had prepared, the last embrace, running down the stairs, rushing to that final meeting with Lilly at the bend in the street that leads to the square. Lilly, trembling in his arms, one last kiss... then watching her vanish into the rain, in her black coat and her little red hat.

From his window, Ralf sees the first lights of the city. That red hat of Lilly’s reappears in his mind, as it has all his life. Where is she now? Has she vanished too, like his parents? He never stopped thinking about her. Through his family, his children, his business—there was always a space kept for that image of her, disappearing into the rain with her little red hat.

The plane lands. Everyone gets ready to disembark. Ralf has only a small bag, his laptop, and two shirts. He is here for 36 hours, just to sign a sales contract.

Tired, he heads toward the exit where a driver from the company is supposed to be waiting for him, holding a sign with his name. He scans the crowd. And then he sees it—Ralf...—held by a young woman wearing a little red hat.

Ralf will return home… in a wooden box.

שדה תעופה

שדה תעופה גדול באירופה, בו חולפים אלפי אנשים מכל קצות העולם.

ביום ההוא, כמו בכל יום, מאות מטוסים נוחתים מכל עבר. באחד מהם יושב ראלף ליד החלון. המטוס עושה דרכו אל העיר שנטש לפני יותר מעשרים שנה. אז היה צעיר מאוד. "נטש" אולי איננה המילה הנכונה – הוא ברח.

הבזקים של זיכרונות חוזרים אליו: מזג האוויר הגשום, הקור בדירת הוריו, העצב שבעיניהם, הפחד שארב בכל פינה, המזוודה הקטנה שהכין, החיבוק האחרון, הריצה במדרגות, הפגישה האחרונה עם לילי בפינת הרחוב שמובילה אל הכיכר. לילי, רועדת בזרועותיו, נשיקה אחרונה… ואז לראות אותה נעלמת בגשם, עם המעיל השחור והכובע האדום הקטן שלה.

מבעד לחלון הוא מבחין באורות הראשונים של העיר. הכובע האדום הקטן של לילי צץ בזיכרונו, כמו תמיד לאורך חייו. איפה היא עכשיו? האם גם היא נעלמה כמו הוריו? הוא מעולם לא הפסיק לחשוב עליה. גם כשבנה משפחה, גידל ילדים, ניהל עסקים — תמיד הייתה שמורה בתוכו פינה לתמונה ההיא: לילי נעלמת בגשם, עם הכובע האדום הקטן.

המטוס נוחת. כולם מתכוננים לרדת. לראלף תיק קטן בלבד — המחשב הנייד שלו ושתי חולצות. הוא הגיע ל-36 שעות בלבד, כדי לחתום על חוזה מכירה.

עייף, הוא צועד לעבר היציאה, שם אמור לחכות לו נהג עם שלט שעליו שמו. הוא סורק את ההמון — ואז רואה את השלט: "ראלף..." מוחזק על ידי אישה צעירה עם כובע אדום קטן.

ראלף ישוב הביתה… בתוך ארון קבורה מעץ.

 

 

Les Hommes Qui Dansent

 

Les Hommes Qui Dansent  m'envoûtent. En général les hommes   n'apprécient pas quand les hommes dansent avec leur sensibilité, la danse des cosaques est plus appréciée par eux. Nous les femmes, pas toutes, surtout celles dont la féminité est à fleur de peau, la danse des hommes nous font frémir, nous rapproche de cette partie de nous même que très souvent nous voulons dissimuler.

 Des Corps d'hommes musclés et tatoués, des corps forts, des corps d'hommes dans leurs splendeurs qui  dansent un boléro, qui expriment la tendresse, l'amour , qui s'amalgament avec la musique, nous ramènent, nous femmes à notre origine, au temps où nous étions une seule créature, une seule âme, puis le tonnerre a rugi et nous nous sommes divisés....

 Les Hommes Qui Dansent nous rapprochent de cette époque et pour un instant nous redevenons un être complet......

 

 

The Men Who Dance

The Men Who Dance enchant me.
In general, men do not appreciate when men dance with sensitivity; they prefer the Cossack dance.
We women — not all, but especially those whose femininity lies close to the surface — tremble when men dance, drawing us closer to that part of ourselves we so often wish to hide.

Muscular, tattooed male bodies, strong bodies, men's bodies in their full splendor dancing a bolero, expressing tenderness, love, blending with the music,
bring us women back to our origin,
to a time when we were a single creature, a single soul, until the thunder roared and we split apart...

The Men Who Dance bring us closer to that time, and for an instant, we become a complete being once again

 

הגברים שרוקדים

הגברים שרוקדים מהפנטים אותי.
בדרך כלל, גברים לא אוהבים כשגברים רוקדים ברגישות; הם מעדיפים את ריקוד הקוזאקים.
אנחנו הנשים — לא כולנו, אבל במיוחד אלו שהנשיות שלהן קרובה לפני השטח — רועדות כאשר גברים רוקדים, זה מקרב אותנו לחלק בתוכנו שלעתים קרובות אנו מנסות להסתיר.

גופים שריריים, מקועקעים — גופים חזקים, גופים של גברים בתפארתם — רוקדים בולרו, מביעים עדינות, אהבה, מתמזגים עם המוזיקה,
מחזירים אותנו, את הנשים, למקור שלנו,
לזמן שבו היינו יצור אחד, נשמה אחת, עד שהרעם שאג ונקרענו לשניים...

הגברים שרוקדים מקרבים אותנו לזמן ההוא, ולרגע קצר, אנחנו הופכות שוב לישות שלמה...