Mon premier Voyage Au Pays De La Cendre
Mon premier Voyage Au Pays De La Cendre n’a pas été organisé comme mes précédents voyages. Cela été un voyage avec mon compagnon tout au long d’une rivière.
Des petits villages authentiques à l’architecture ancienne, des petites villes épargnées par la guerre, parfois au détour d’une rue d’une place, une plaque en cuivre bien polie avec l’inscription des noms de dates de ceux qui sont partie en cendre. Mon peuple, qui est partie en cendre.
Tout au long du fleuve des paysages à couper le souffle, à chaque pause la rencontre avec le peuple, hommes et femmes charmants, agréables, serviables, se mettant en quatre pour nous servir, s’excusant aux noms de leurs ancêtres.
La rencontre avec des gens du même âge que nous, ou plus âgée est fréquente, dans l restaurants dans les cafés, dans la rue, ils sont gentils, polies, alors la plaie dans le cœur saigne, ils sont nés pendant la période des Cendres, ils étaient des enfants, et leurs parents ? Ont-ils participé au grand feu ? On leur sourit on boit avec eux un verre d’un excellent vin blanc ou une bière.
Un jeune homme charmant est assis près de moi au bord de la rivière, il boit de la bière Irlandaise, je bois le vin du pays, nous bavardons, je lui pose des questions, sur les vignes qui couvrent les montagnes, il m’explique que le sol et dure que les vignes sont plantées sur des rochers, des anciens volcans, la terre est cendreuse, elle est de couleur grise comme la cendre. Je me tais. Il s’étonne que je parle l’Espagnole. Je lui raconte l’Inquisition, les Maranos, la migration vers l’Empire Ottomane. Il ne savait pas. Il se tait. Nous buvons encore, on se quitte avec poignée de main sincère.
Prochaine étape une toute petite ville, bien propre, une ville de villégiature, j’ai visité deux églises, le prêtre de la premier m’a expliqué mon compagnon a traduit, je lui ai dis que nous venions du pays où sont Dieu est né. Il s’est tu, sa femme m’a souri. Son père ? La deuxième église, très ancienne, pendant la période de la peste, ceux qui étaient dans la cour ont survécu… Mon peuple aurait-il pu survivre dans cette cour ? La statue du Dieu est belle, au grand étonnement de mon amie j’allume une bougie, Je lui explique que Dieu est partout et que cette bougie est un symbole.
La ville la plus ancienne construite par les Romain, un superbe amphithéâtre, les pierres sont noires, un festival de music et de vin, musique moderne, des jeunes, on boit on se sourit, un tout jeune home vient vers moi, sa coiffure est celle d’un chanteur moderne, sa chemise entrouverte, un torse d’adolescent, une grosse chaîne avec le symbole de mon peuple, je tends la main, mon compagnon m’arrête.
Nous passons par une synagogue, reconstruite, l’ancienne a été détruite pendant la nuit de cristal, un groupe de vieux s’approchent ils rient, ils vont boire du vin dans des verres en Crystal, ils étaient des enfants.
Une Impasse avec un écriteau ici on vécut dont un Ghetto 60 familles de mon peuple, le Ghetto a été détruit aux alentours de 1800… Plus tard ils sont revenus pour repartir en cendre…….
Une autre toute petite ville le long du fleuve, on séjournera quelques jours ici un cascade traverse la ville des fleurs partout, une ville comme un tableau….la cendre n’a pas laissé de trace…il m’arrive d’oublier, je photographie, je bavarde, je mange, je souris et je me dis comment cela a été possible.
Notre séjour continue, on rencontre des hollandais, des belges, des canadiens, nous nous venons du pays au symbole bleu…
Je visite toutes les églises sur mon chemin, je photographie sans arrêt leur Dieu écartelé, un ancêtre à moi aussi, dans chaque église j’allume des bougies, dans la caisse a aumône je mets de l’argent de mon pays……
Nous arrivons à la fin de notre séjour, dernière escale. Si je voulais décrire le paradis, je décrirais cette bourgade construite sur les deux parts du fleuve et reliées par un pont, Les montagnes qui se reflètent sur les eaux du fleuve, tout ce vert autour, le fleuve ou des dizaines de cignes voguent avec leurs petits, le silence tout autour, la fraîcheur du matin quand le brouillard se dissipe, le crépuscule qui arrive doucement avec des reflets verts. Les gens que nous rencontrons, tous tellement serviable, amicale, étonnés que nous venons du pays au symbole Bleu, certains baissent les yeux. Je cherche à comprendre, comment tant de beauté, tant d’art, d’éducation, d’intellectualisme a pu engendrer le feu…
Je reviendrai pour comprendre, je visiterai la Capitale, le Musée, pour ne pas oublier, pour raconter que le feu peut apparaître au paradis et détruire, pour défendre notre droit, pour remercier notre pays au symbole bleu……
My First Journey to the Land of Ash
My first journey to the Land of Ash wasn’t planned like my
previous trips.
It was a journey with my companion, along the river.
Small authentic villages with ancient architecture, little
towns spared by war.
And sometimes, at the corner of a street or a square, a well-polished copper
plaque bearing names and dates — those who turned to ash.
My people, who turned to ash.
All along the river, breathtaking landscapes.
At every pause, a meeting with the people — charming men and women, kind,
generous, going out of their way to serve us, apologizing on behalf of their
ancestors.
We often encountered people our age, or older — in
restaurants, cafés, in the streets.
They were polite, kind… and that’s when the wound in the heart begins to bleed.
They were born during the Time of Ash.
They were children then.
And their parents?
Did they take part in the great fire?
We smile at them, we share a glass of excellent white wine, or a beer.
A lovely young man sits beside me by the river.
He drinks Irish beer.
I drink the wine of the land.
We chat.
I ask about the vineyards that cover the mountains.
He explains that the soil is hard, that the vines grow on rock, on ancient
volcanoes.
The earth is ashen — grey like ash.
I fall silent.
He’s surprised that I speak Spanish.
I tell him about the Inquisition, the Marranos, the migration to the Ottoman
Empire.
He didn’t know.
He falls silent.
We drink again.
We part with a sincere handshake.
Next stop — a very small, very clean resort town.
I visited two churches.
In the first, the priest explained things to me — my companion translated.
I told him we came from the land where his God was born.
He said nothing.
His wife smiled.
And her father?
The second church was very old.
During the plague, those who stayed in the courtyard survived.
Would my people have survived in this courtyard?
The statue of God was beautiful.
To my friend’s surprise, I lit a candle.
I explained that God is everywhere, and that this candle was a symbol.
Then came the oldest city, built by the Romans — a magnificent
amphitheater.
The stones were black.
There was a festival of wine and music — modern music, young people, drinks,
smiles.
A very young man came toward me.
His hair styled like a pop singer, shirt open, the chest of an adolescent, a
large chain around his neck — bearing the symbol of my people.
I reached out my hand.
My companion stopped me.
We passed a synagogue, rebuilt — the old one destroyed
during Kristallnacht.
A group of old men approached, laughing, heading to drink wine from crystal
glasses.
They were children then.
A narrow alleyway, a small sign:
"Here lived, in what was once a ghetto, 60 families of my people."
The ghetto was destroyed around 1800...
Later, they returned — only to become ash again.
Another tiny town along the river.
We stayed there a few days.
A waterfall ran through it, flowers everywhere — a town like a painting.
Ash left no trace here.
At times, I forget.
I take photographs.
I chat, eat, smile.
And I wonder how it was ever possible.
Our journey continued.
We met Dutch people, Belgians, Canadians.
We came from the land of the Blue Symbol.
I visited every church along the way.
Photographed, without pause, their crucified God — an ancestor of mine, too.
In every church, I lit candles.
In every alms box, I left coins from my country.
We reached the final stop.
If I had to describe paradise, I would describe this village — built on both
sides of the river, joined by a bridge.
Mountains mirrored in the water, all the green surrounding it, swans gliding
with their young, silence all around.
The coolness of the morning as the fog lifts.
Twilight arrives slowly, in green reflections.
The people we met — so kind, helpful, surprised that we came from the land of
the Blue Symbol.
Some lowered their gaze.
I tried to understand:
How could such beauty, such art, education, intellect —
give birth to the fire?
I will return to understand.
I will visit the Capital, the Museum.
So I do not forget.
So I can tell:
That fire can rise in paradise,
and destroy.
To defend our right.
To thank our country of the Blue Symbol.
המסע הראשון שלי לארץ האפר
המסע הראשון שלי לארץ האפר לא תוכנן כמו שאר המסעות שלי.
זה היה מסע עם בן זוגי, לאורך הנהר.
כפרים קטנים ואותנטיים עם ארכיטקטורה עתיקה, עיירות קטנות שנחסכו מהמלחמה.
ולפעמים, בפינת רחוב או כיכר, לוחית נחושת מבריקה עם שמות ותאריכים — של אלה שהפכו לאפר.
העם שלי, שהפך לאפר.
לאורך הנהר — נופים עוצרי נשימה.
בכל עצירה פגשנו אנשים — גברים ונשים נעימים, אדיבים, עושים מעל ומעבר כדי לשרת אותנו, מתנצלים בשם אבותיהם.
פגשנו לא פעם אנשים בגילנו, או מבוגרים מאיתנו — במסעדות, בבתי קפה, ברחוב.
הם אדיבים, מנומסים... ואז הפצע שבלב מתחיל לדמם.
הם נולדו בתקופת האפר.
הם היו ילדים אז.
וההורים שלהם?
האם השתתפו באש הגדולה?
אנחנו מחייכים אליהם, שותים איתם כוס יין לבן משובח, או בירה.
בחור צעיר ונחמד יושב לידי על שפת הנהר.
הוא שותה בירה אירית.
אני שותה את יין הארץ.
אנחנו משוחחים.
אני שואלת על הכרמים שמכסים את ההרים.
הוא מסביר שהאדמה קשה, שהגפנים נטועים בין סלעים, הרי געש כבויים.
האדמה אפרורית — בצבע האפר.
אני שותקת.
הוא מתפלא שאני מדברת ספרדית.
אני מספרת לו על האינקוויזיציה, על האנוסים, על ההגירה לאימפריה העות'מאנית.
הוא לא ידע.
הוא שותק.
אנחנו ממשיכים לשתות, נפרדים בלחיצת יד כנה.
התחנה הבאה — עיירה קטנה, נקייה מאוד, עיירת נופש.
ביקרתי בשתי כנסיות.
בכנסייה הראשונה הכומר הסביר, בן זוגי תרגם.
אמרתי לו שאנחנו באים מהארץ שבה נולד אלוהיו.
הוא שתק.
אשתו חייכה.
והאבא שלה?
הכנסייה השנייה — עתיקה מאוד.
בימי המגפה, אלה ששהו בחצר — שרדו.
האם העם שלי היה שורד בחצר הזאת?
הפסל של האל יפה.
להפתעת חברתי הדלקתי נר.
הסברתי לה שאלוהים נמצא בכל מקום, והנר הוא סמל.
העיר העתיקה ביותר שנבנתה על ידי הרומאים — אמפיתיאטרון מרהיב.
האבנים שחורות.
פסטיבל של מוזיקה ויין, מוזיקה מודרנית, צעירים, חיוכים, שתייה.
נער צעיר ניגש אליי, תסרוקת של זמר, חולצה פתוחה, חזה של מתבגר, שרשרת גדולה עם הסמל של עמי.
אני מושיטה יד.
בן זוגי עוצר אותי.
עברנו ליד בית כנסת — מחודש.
הישן נחרב בליל הבדולח.
קבוצת זקנים ניגשת, הם צוחקים, הולכים לשתות יין בכוסות בדולח.
הם היו ילדים אז.
סמטה עם שלט קטן:
"כאן חיו — בגטו — 60 משפחות מהעם שלי."
הגטו נהרס בסביבות 1800...
מאוחר יותר חזרו — כדי להפוך שוב לאפר...
עוד עיירה קטנטנה לאורך הנהר.
נשארנו בה כמה ימים.
מפל חוצה את העיר, פרחים בכל מקום — עיר כמו ציור.
האפר לא השאיר סימן...
לפעמים אני שוכחת.
אני מצלמת, משוחחת, אוכלת, מחייכת — ושואלת את עצמי, איך זה בכלל ייתכן.
המסע נמשך.
אנחנו פוגשים הולנדים, בלגים, קנדים.
אנחנו — מהארץ עם הסמל הכחול.
אני מבקרת בכל כנסייה שבדרכי.
מצלמת בלי הפסקה את אלוהיהם הצלוב — גם אב קדמון שלי.
בכל כנסייה אני מדליקה נרות.
בתיבת הצדקה אני מניחה מטבעות מהארץ שלי.
אנחנו מגיעים לסוף השהות.
תחנה אחרונה.
אם הייתי צריכה לתאר את גן העדן — הייתי מתארת את העיירה הזאת.
בנויה על שתי גדות הנהר, מחוברת בגשר.
ההרים משתקפים במים, כל הירוק הזה סביב, הנהר מלא בברבורים שטים עם גוזליהם, השקט מסביב, קרירות הבוקר כשהערפל מתפזר, הדמדומים שמגיעים לאט עם השתקפויות ירוקות.
האנשים שפגשנו — כל כך אדיבים, ידידותיים, מופתעים שאנחנו באים מהארץ עם הסמל הכחול.
חלקם מורידים את המבט.
אני מנסה להבין:
איך ייתכן שכל כך הרבה יופי, כל כך הרבה אמנות, חינוך, אינטלקט —
הולידו את האש?
אני אחזור כדי להבין.
אבקר בבירה, במוזיאון.
כדי לא לשכוח.
כדי לספר —
שהאש יכולה להופיע גם בגן העדן — ולשרוף.
כדי להגן על הזכות שלנו.
כדי להודות לארץ שלנו — עם הסמל הכחול.
