Deux frères, Francais, English; Hebrew

Deux frères, deux ans de différence.

Ils ont grandi dans une grande ville, avec des parents affectueux, une bonne éducation, une famille sans problèmes…

À l’âge de dix-huit ans, chacun fait son choix.
L’aîné choisit l’histoire et se spécialise dans l’époque romaine.
Le cadet choisit la religion, s’habille de noir et quitte la ville. Toute sa vie, il étudie les Écritures saintes. Sa femme lui donne sept enfants. Il publie deux livres sur la vie d’un obscur prophète.

Les deux frères perdent tout contact.

Aujourd’hui, à l’Expo des médias.
Sur l’estrade, le créateur d’un nouveau gadget explique son fonctionnement. Ses deux yeux bruns s’accrochent soudain à un regard identique. Un éclair d’étonnement traverse l’air. Les regards se fixent. Une carte de visite change de main. Mêmes noms, à la résonance différente. Une poignée de main — des gènes qui se reconnaissent. Des grands-parents lointains ressurgissent au fil des coups de téléphone.

On voudrait avoir le temps d’approfondir.
Trop de monde autour. Après l’Expo.

Deux vols dans des directions opposées.
Deux cartes de visite sur des bureaux de secrétaires…
Un enfant qui reçoit un nouveau gadget…

Un certain contact.

 

Contact

Two brothers, two years apart.
They grew up in a large city, with loving parents, a good education, a family without problems…

At eighteen, each makes his choice.
The elder chooses history and specializes in the Roman era.
The younger chooses religion, dresses in black, and leaves the city. All his life, he studies the Holy Scriptures. His wife gives him seven children. He publishes two books on the life of an obscure prophet.

The two brothers lose all contact.

Today, at the Media Expo.
On the stage, the creator of a new gadget explains how it works. His brown eyes suddenly latch onto an identical gaze. A flash of astonishment crosses the air. The gazes lock. A business card changes hands. Same names, different resonance. A handshake — genes recognizing each other. Distant grandparents resurface through hurried phone calls.

One would like to have time to go deeper.
Too many people around. After the Expo.

Two flights in opposite directions.
Two business cards on secretaries’ desks…
A child receiving a new gadget…

A certain contact.

---

 

קשר

שני אחים, הפרש של שנתיים.
הם גדלו בעיר גדולה, עם הורים אוהבים, חינוך טוב, משפחה ללא בעיות…

בגיל שמונה־עשרה כל אחד בוחר את דרכו.
הבכור בוחר בהיסטוריה ומתמחה בתקופה הרומית.
הצעיר בוחר בדת, לובש שחור ועוזב את העיר. כל חייו הוא לומד את כתבי הקודש. אשתו יולדת לו שבעה ילדים. הוא מפרסם שני ספרים על חייו של נביא אלמוני.

שני האחים מאבדים כל קשר.

היום, בתערוכת המדיה.
על הבמה, יוצר של גאדג’ט חדש מסביר את אופן פעולתו. עיניו החומות נתפסות לפתע במבט זהה. הבזק של תדהמה חולף באוויר. המבטים ננעלים. כרטיס ביקור עובר מיד ליד. אותם שמות, הדהוד שונה. לחיצת יד — גנים שמזהים זה את זה. סבים רחוקים שבים ומופיעים דרך שיחות טלפון חפוזות.

היינו רוצים שיהיה זמן להעמיק.
יותר מדי אנשים סביב. אחרי התערוכה.

שתי טיסות בכיוונים מנוגדים.
שני כרטיסי ביקור על שולחנות של מזכירות…
ילד שמקבל גאדג’ט חדש…

קשר מסוים.

C’est quoi le bonheur Francais-English-Hebrew

 

C’est quoi le bonheur ?

Un soir d’été, sous un grand chêne, dans le café rustique d’un parc, mon amie et moi sirotions un café glacé.

Une brise faisait frémir les feuilles. Une musique andalouse glissait entre les tables. Tout autour, les voix restaient basses, comme si chacun respectait l’immensité des arbres centenaires qui nous enveloppaient.

Elle me demanda :

— C’est quoi le bonheur ? Peux-tu me le décrire ?

Je gardai le silence quelques secondes.

— Le bonheur n’est pas un état durable. Ce sont des instants. De brèves secondes où tout s’efface, où l’on est pleinement là, et où l’existence entière tient dans une seule respiration…

Ses joues se remplirent de larmes.

— Donne-moi un exemple.

Je compris alors que sa quête du bonheur l’avait empêchée d’habiter sa propre vie.
J’essuyai ses larmes.
Je lui caressai les cheveux.
Je ne pouvais rien changer à son destin.

— Le bonheur est différent pour chacun, lui dis-je doucement.
C’est un geste.
Une note de musique.
La couleur d’une fleur.
Un regard inattendu.
Un silence partagé.
La pluie qui se mêle à nos larmes.

Il est en nous, dans notre façon d’accueillir l’instant.

À cet instant précis, une feuille se détacha du chêne.
Elle tourbillonna lentement et vint se poser sur la main qui tenait la sienne.

Si légère.
Déjà prête à tomber.

Je priai pour elle — pour qu’elle voie ce moment avant qu’il ne disparaisse.

---

What Is Happiness?

One summer evening, beneath a large oak tree, in the rustic café of a park, my friend and I were sipping iced coffee.

A breeze made the leaves tremble. Andalusian music drifted between the tables. Around us, voices remained low, as if everyone were honoring the vastness of nature and the century-old trees that sheltered us.

She asked me:

— What is happiness? Can you describe it to me?

I remained silent for a few seconds.

— Happiness is not a lasting state. It is made of moments. Brief seconds when everything fades away, when we are completely present, and all of existence fits into a single breath…

Her cheeks filled with tears.

— Give me an example.

In that instant, I understood that her pursuit of happiness had kept her from inhabiting her own life.
I wiped her tears.
I gently stroked her hair.
I could not alter her destiny.

— Happiness is different for each of us, I said softly.
It is a gesture.
A note of music.
The color of a flower.
An unexpected gaze.
A shared silence.
The rain mingling with our tears.

It lives within us, in the way we receive the moment.

At that precise instant, a leaf detached itself from the oak.
It swirled slowly and came to rest on the hand that held hers.

So light.
Already ready to fall.

I prayed for her — that she might see this moment before it vanished.

---

מהו האושר?

ערב קיץ אחד, מתחת לאלון גדול, בבית קפה כפרי שבפארק, ישבנו אני וחברתי ולגמנו קפה קר.

רוח קלה הרעידה את העלים. מוזיקה אנדלוסית חלפה בין השולחנות. סביבנו דיברו בקול נמוך, כאילו כולם מכבדים את מרחבי הטבע ואת העצים בני המאה שהגנו עלינו.

היא שאלה אותי:

— מהו האושר? תוכלי לתאר לי אותו?

שתקתי כמה רגעים.

— האושר אינו מצב מתמשך. הוא מורכב מרגעים. שניות קצרות שבהן הכול מסביב נמוג, ואנו נוכחים לחלוטין, וכל הקיום כולו מתכווץ לנשימה אחת…

לחייה התמלאו דמעות.

— תני לי דוגמה.

באותו רגע הבנתי שהמרדף שלה אחר האושר מנע ממנה לחיות את חייה.
ניגבתי את דמעותיה.
ליטפתי את שערה.
לא יכולתי לשנות את גורלה.

— האושר שונה אצל כל אחד ואחת מאיתנו, אמרתי ברוך.
הוא מחווה.
צליל של מוזיקה.
צבע של פרח.
מבט בלתי צפוי.
שתיקה משותפת.
הגשם המתערבב בדמעותינו.

הוא נמצא בתוכנו, בדרך שבה אנו מקבלים את הרגע.

באותו רגע ממש, עלה ניתק מן האלון.
הוא הסתחרר לאיטו ונח על היד שהחזיקה בידה.

כה קל.
וכבר מוכן ליפול.

התפללתי עבורה — שתראה את הרגע הזה לפני שייעלם.