Cœur de Pierre

Cœur de Pierre

Étendu sur la table d'autopsie à la Morge, tout son être sans vie repose plus beau et plus parfait que jamais.

Il s'est écroulé d'un coup pendant son entraînement journalier de squash, son dernier souffle  évaporé dans le bruit de la balle frappant le mur, il avait quitté la vie comme il l'avait vécue, à une vitesse interdite.

Sa famille avait demandé l'autopsie pour connaître la raison du  décès. Sa femme voulait assister à l'opération. La vie avec lui pendant 13 ans l'avait endurcie; elle voulait savoir le secret de ce beau corps au cœur de pierre; elle voulait voir l'intérieur de ce corps qu'elle avait tant caressé, aimé, où elle s'était enivrée de son odeur. Elle voulait savoir ce que cachait cette carapace parfaite. Elle voulait connaître le secret du contraste de la perfection du corps  avec l'imperfection de l'âme.

On attendait le chef. Le fameux médecin légiste qui devait superviser l'autopsie, la salle froide, stérile, toute en chrome, sans aucune odeur détectable était fortement illuminée, aucun luxe, des outils chirurgicaux étincelants de propreté étaient posés sur une table près de la tête à la belle chevelure  claire. Sa chevelure, sa parure gardaient encore tout son éclat.

 On avait précisé que l'autopsie commencerait par le thorax, si la raison de la mort  était là, on s'arrêterait, sinon la prochaine étape serait le cerveau. Son brillant cerveau de mathématicien,  d'ordre,  son cerveau aux multiples chambres, son cerveau qui cachait le savoir de la réussite et du succès en un minimum de temps et d'effort. Elle espérait qu'il resterait intact pour son dernier voyage...

L'autopsie commença, le chef, un bistouri dans sa main, débuta l'incision, les larmes inondaient son visage,  elle détourna la tête, elle attendait de voir le cœur.

Des bruits, une odeur étrange, des murmures, des ordres, encore des bruits, elle tourne la tête.

Le cœur repose sur un plateau, il est couleur cendre, comme s'il était passé par le feu, le chef conclut que cet organe n'a pas l'air humain, pourtant il a causé la mort.

Elle se dirige vers la sortie

L'Enfant bouge en elle.

Une ombre  transparente se glisse par une nuit sombre, s'empare du bocal rempli de formol où le cœur de pierre repose.…

Une étoile lance son code avec le premier souffle de l'enfant

Heart of Stone

Stretched upon the autopsy table at the morgue, his lifeless body lay more beautiful, more perfect than ever.

He had fallen suddenly during his daily squash practice, his last breath dissolving in the echo of the ball striking the wall. He left life as he had lived it—at a breakneck speed.

His family had demanded the autopsy, desperate to know the reason for his death. His wife wished to be present. Thirteen years beside him had steeled her; she longed to uncover the secret of that magnificent body with its heart of stone. She wanted to peer inside the form she had caressed, adored, and inhaled. She yearned to know what truth lay hidden beneath that flawless armor. She wanted to grasp the mystery of the contrast: the perfection of the body, the imperfection of the soul.

They waited for the chief—the renowned forensic doctor who would supervise the procedure. The room was cold, sterile, sheathed in chrome, saturated with light yet stripped of all scent. No luxury, no ornament. Only the surgical instruments, lined with precision, gleaming with immaculate clarity on a table beside his head, where his bright hair still shone with a living brilliance.

It had been decided: the autopsy would begin with the chest. If the cause of death were found there, they would stop. If not, the next step would be the brain—his brilliant mathematician’s brain, a citadel of order, a labyrinth of chambers, the vessel of knowledge, of achievement, of swift and effortless success. She prayed it would remain intact for his final journey...

The autopsy began. The chief, scalpel in hand, traced the first incision. Tears flooded her face; she turned away. She waited for the heart.

Noises, an unfamiliar scent, murmurs, commands—then silence, then more sounds. She turned her head.

The heart lay on a tray. Ash-grey, as if it had passed through fire. The chief declared that this organ scarcely looked human, and yet it had been the instrument of death.

She moved toward the door.

The Child stirred within her.

A transparent shadow slipped through the dark of night, seized the jar of formaldehyde where the heart of stone lay submerged…

And a star cast its code into the air with the newborn’s first breath.

לב האבן

מתוח על שולחן הנתיחה במכון, גופו חסר החיים שכב יפה ושלם מתמיד.

הוא התמוטט לפתע במהלך אימון הסקווש היומי שלו, נשימתו האחרונה התפוגגה בהד התנגשות הכדור בקיר. הוא עזב את החיים כפי שחי אותם — במהירות מסחררת.

משפחתו ביקשה נתיחה שלאחר המוות כדי לדעת את סיבת פטירתו. אשתו ביקשה להיות נוכחת. שלוש־עשרה השנים לצדו חישלו אותה; היא רצתה לגלות את סודו של הגוף המושלם עם לב האבן. היא רצתה לראות את תוכו של הגוף שליטפה, אהבה, שבו השתכרה מריחו. היא ביקשה לדעת מה הסתתר מתחת למעטה המושלם הזה. היא רצתה להבין את סוד הניגוד בין שלמות הגוף לבין פגמי הנפש.

הם חיכו לראש — הרופא המשפטי המפורסם שהיה אמור לפקח על הנתיחה. החדר היה קר, סטרילי, מצופה כרום, מואר באור חזק, ללא כל ריח. לא מותרות, לא קישוטים. רק כלי הניתוח הנוצצים, מסודרים בקפדנות על שולחן סמוך לראשו, שם שערו הבהיר עדיין שמר על זוהרו.

נקבע שהנתיחה תתחיל בבית החזה. אם תתגלה שם סיבת המוות — יעצרו. ואם לא, הצעד הבא יהיה המוח. מוחו המבריק של המתמטיקאי, מוח של סדר, של חדרים רבים, כלי הקיבול של הידע, ההישג, ההצלחה המהירה והקלה. היא קיוותה שיישאר שלם למסעו האחרון...

הנתיחה החלה. הראשי, סכין בידו, ביצע את החיתוך הראשון. דמעות הציפו את פניה; היא הסיטה את ראשה. היא חיכתה לראות את הלב.

קולות, ריח זר, לחישות, פקודות, שוב קולות. היא הפנתה את מבטה.

הלב נח על מגש. אפור־אפר, כאילו עבר באש. הראשי קבע שאיבר זה אינו נראה אנושי, ואף על פי כן היה הוא שגרם למוות.

היא פנתה לעבר הדלת.

הילד זז בקרבה.

צל שקוף החליק אל תוך הלילה האפל, אחז בצנצנת הפורמלין שבתוכה נח לב האבן…

וכוכב שלח את קודו עם נשימתו הראשונה של היילוד.