Cœur de Pierre

Cœur de Pierre

Étendu sur la table d'autopsie à la Morge, tout son être sans vie repose plus beau et plus parfait que jamais.

Il s'est écroulé d'un coup pendant son entraînement journalier de squash, son dernier souffle  évaporé dans le bruit de la balle frappant le mur, il avait quitté la vie comme il l'avait vécue, à une vitesse interdite.

Sa famille avait demandé l'autopsie pour connaître la raison du  décès. Sa femme voulait assister à l'opération. La vie avec lui pendant 13 ans l'avait endurcie; elle voulait savoir le secret de ce beau corps au cœur de pierre; elle voulait voir l'intérieur de ce corps qu'elle avait tant caressé, aimé, où elle s'était enivrée de son odeur. Elle voulait savoir ce que cachait cette carapace parfaite. Elle voulait connaître le secret du contraste de la perfection du corps  avec l'imperfection de l'âme.

On attendait le chef. Le fameux médecin légiste qui devait superviser l'autopsie, la salle froide, stérile, toute en chrome, sans aucune odeur détectable était fortement illuminée, aucun luxe, des outils chirurgicaux étincelants de propreté étaient posés sur une table près de la tête à la belle chevelure  claire. Sa chevelure, sa parure gardaient encore tout son éclat.

 On avait précisé que l'autopsie commencerait par le thorax, si la raison de la mort  était là, on s'arrêterait, sinon la prochaine étape serait le cerveau. Son brillant cerveau de mathématicien,  d'ordre,  son cerveau aux multiples chambres, son cerveau qui cachait le savoir de la réussite et du succès en un minimum de temps et d'effort. Elle espérait qu'il resterait intact pour son dernier voyage...

L'autopsie commença, le chef, un bistouri dans sa main, débuta l'incision, les larmes inondaient son visage,  elle détourna la tête, elle attendait de voir le cœur.

Des bruits, une odeur étrange, des murmures, des ordres, encore des bruits, elle tourne la tête.

Le cœur repose sur un plateau, il est couleur cendre, comme s'il était passé par le feu, le chef conclut que cet organe n'a pas l'air humain, pourtant il a causé la mort.

Elle se dirige vers la sortie

L'Enfant bouge en elle.

Une ombre  transparente se glisse par une nuit sombre, s'empare du bocal rempli de formol où le cœur de pierre repose.…

Une étoile lance son code avec le premier souffle de l'enfant

Heart of Stone

Stretched upon the autopsy table at the morgue, his lifeless body lay more beautiful, more perfect than ever.

He had fallen suddenly during his daily squash practice, his last breath dissolving in the echo of the ball striking the wall. He left life as he had lived it—at a breakneck speed.

His family had demanded the autopsy, desperate to know the reason for his death. His wife wished to be present. Thirteen years beside him had steeled her; she longed to uncover the secret of that magnificent body with its heart of stone. She wanted to peer inside the form she had caressed, adored, and inhaled. She yearned to know what truth lay hidden beneath that flawless armor. She wanted to grasp the mystery of the contrast: the perfection of the body, the imperfection of the soul.

They waited for the chief—the renowned forensic doctor who would supervise the procedure. The room was cold, sterile, sheathed in chrome, saturated with light yet stripped of all scent. No luxury, no ornament. Only the surgical instruments, lined with precision, gleaming with immaculate clarity on a table beside his head, where his bright hair still shone with a living brilliance.

It had been decided: the autopsy would begin with the chest. If the cause of death were found there, they would stop. If not, the next step would be the brain—his brilliant mathematician’s brain, a citadel of order, a labyrinth of chambers, the vessel of knowledge, of achievement, of swift and effortless success. She prayed it would remain intact for his final journey...

The autopsy began. The chief, scalpel in hand, traced the first incision. Tears flooded her face; she turned away. She waited for the heart.

Noises, an unfamiliar scent, murmurs, commands—then silence, then more sounds. She turned her head.

The heart lay on a tray. Ash-grey, as if it had passed through fire. The chief declared that this organ scarcely looked human, and yet it had been the instrument of death.

She moved toward the door.

The Child stirred within her.

A transparent shadow slipped through the dark of night, seized the jar of formaldehyde where the heart of stone lay submerged…

And a star cast its code into the air with the newborn’s first breath.

לב האבן

מתוח על שולחן הנתיחה במכון, גופו חסר החיים שכב יפה ושלם מתמיד.

הוא התמוטט לפתע במהלך אימון הסקווש היומי שלו, נשימתו האחרונה התפוגגה בהד התנגשות הכדור בקיר. הוא עזב את החיים כפי שחי אותם — במהירות מסחררת.

משפחתו ביקשה נתיחה שלאחר המוות כדי לדעת את סיבת פטירתו. אשתו ביקשה להיות נוכחת. שלוש־עשרה השנים לצדו חישלו אותה; היא רצתה לגלות את סודו של הגוף המושלם עם לב האבן. היא רצתה לראות את תוכו של הגוף שליטפה, אהבה, שבו השתכרה מריחו. היא ביקשה לדעת מה הסתתר מתחת למעטה המושלם הזה. היא רצתה להבין את סוד הניגוד בין שלמות הגוף לבין פגמי הנפש.

הם חיכו לראש — הרופא המשפטי המפורסם שהיה אמור לפקח על הנתיחה. החדר היה קר, סטרילי, מצופה כרום, מואר באור חזק, ללא כל ריח. לא מותרות, לא קישוטים. רק כלי הניתוח הנוצצים, מסודרים בקפדנות על שולחן סמוך לראשו, שם שערו הבהיר עדיין שמר על זוהרו.

נקבע שהנתיחה תתחיל בבית החזה. אם תתגלה שם סיבת המוות — יעצרו. ואם לא, הצעד הבא יהיה המוח. מוחו המבריק של המתמטיקאי, מוח של סדר, של חדרים רבים, כלי הקיבול של הידע, ההישג, ההצלחה המהירה והקלה. היא קיוותה שיישאר שלם למסעו האחרון...

הנתיחה החלה. הראשי, סכין בידו, ביצע את החיתוך הראשון. דמעות הציפו את פניה; היא הסיטה את ראשה. היא חיכתה לראות את הלב.

קולות, ריח זר, לחישות, פקודות, שוב קולות. היא הפנתה את מבטה.

הלב נח על מגש. אפור־אפר, כאילו עבר באש. הראשי קבע שאיבר זה אינו נראה אנושי, ואף על פי כן היה הוא שגרם למוות.

היא פנתה לעבר הדלת.

הילד זז בקרבה.

צל שקוף החליק אל תוך הלילה האפל, אחז בצנצנת הפורמלין שבתוכה נח לב האבן…

וכוכב שלח את קודו עם נשימתו הראשונה של היילוד.

Apprendre

« Le meilleur remède aux turbulences de l’esprit, c’est d’apprendre. C’est la seule chose qui ne se détériore jamais. On peut vieillir et trembler, au sens anatomique du terme ; on peut veiller la nuit en écoutant le désordre de ses veines ; on peut perdre son unique amour et voir s’évanouir sa fortune par la faute d’un monstre ; on peut contempler le monde autour de soi dévasté par des fous dangereux, ou savoir que son honneur est piétiné dans les égouts des esprits les plus vils.

Dans de telles conditions, il n’y a qu’une seule chose à faire : apprendre. »

— Marguerite Yourcenar, Sources II (Gallimard, 1999)

Ecrire, c’est se laisser faire par l’écriture. C’est savoir et ne pas savoir ce que l’on va écrire. Ne pas croire qu’on le sait. Avoir peur. On voit dans quelle direction on va. On a des repères très simples. On se dit: « Aujourd’hui, la femme que je décris sortira de sa maison et rentrera au crépuscule. ». Mais une fois la femme sortie, il faut laisser faire le livre. Tous les jours, un livre en cours peut changer de direction. Il faut le suivre…Marguerite Duras[Le dernier des métiers : Entretiens 1962-1991]

La Solitude

 La solitude

Un mot, un adjectif, un sentiment, un désir, une peur, un repos, une angoisse, une fuite… Quelle est la définition de la solitude ?

Être dans une bulle transparente. Un espace invisible où l’on est seul, et pourtant entouré. Une bulle née de notre imagination, qui nous permet de nous détacher ou de nous déconnecter de tout ce qui nous entoure. Elle se glisse dans la famille, s’installe dans le couple, veille au travail, nous accompagne en vacances… Le sentiment de solitude est partout. Toute une vie dans cette bulle : un état d’âme, un caractère, un message d’une autre vie.

La solitude est un refuge pour se reposer du vacarme de l’extérieur ; elle est le repos du guerrier après une longue bataille. Là où la fatigue du quotidien glisse de notre âme comme une vieille robe, la solitude l’enveloppe alors de douceur.

Elle aide souvent à oublier, à se détacher, petit à petit, de la souffrance, à regarder la souffrance dans les yeux et lui dire : “Je te connais, tu es mon amie, et je ne te crains plus.”

Elle nous aide à traverser les jours gris, les mesquineries du quotidien, l’indifférence, les silences pesants, les manipulations feutrées.

La solitude nous fait entendre notre symphonie intérieure et nous fait évoluer, peut-être, vers une renaissance plus vaste, une ouverture cosmique à nous-mêmes.

Elle est notre amie, notre jumelle. Il faut l’accepter avec amour ; elle est, très souvent, notre planche de salut.

 

Solitude

A word, an adjective, a feeling, a desire, a fear, a rest, an anguish, an escape... What is the definition of solitude?

Being inside a transparent bubble. An invisible space where one is alone, and yet surrounded. A bubble born of our imagination, allowing us to detach, to disconnect from everything around us. It slips into the family, settles within the couple, lingers at work, follows us on vacation… The feeling of solitude is everywhere. A whole life inside this bubble: a state of mind, a temperament, a message from another life.

Solitude is a refuge where we rest from the noise of the outside world; it is the warrior's rest after a long battle. Where the fatigue of daily life slips off our soul like an old dress, solitude wraps it in softness.

It often helps us forget, to gradually detach from suffering, to look suffering in the eye and say: “I know you, you are my friend, and I fear you no longer.”

It helps us through grey days, through daily pettiness, indifference, heavy silences, and quiet manipulations.

Solitude allows us to hear our inner symphony and leads us, perhaps, toward a greater rebirth, a cosmic opening to ourselves.

It is our friend, our twin. We must welcome it with love; it is, very often, our lifeline.

בדידות

מילה, תואר, רגש, תשוקה, פחד, מנוחה, חרדה, בריחה... מהי ההגדרה של בדידות?

להיות בתוך בועה שקופה. מרחב בלתי נראה שבו אנחנו לבד, אך גם מוקפים. בועה שנולדה מדמיוננו, שמאפשרת לנו להתנתק, להתרחק מכל מה שסובב אותנו. היא מחליקה אל תוך המשפחה, מתיישבת בזוגיות, משגיחה בעבודה, מתלווה אלינו לחופשות... תחושת הבדידות נמצאת בכל מקום. חיים שלמים בתוך הבועה הזו: מצב נפשי, אופי, מסר מחיים אחרים.

הבדידות היא מקלט לנוח מהרעש שבחוץ; היא מנוחת הלוחם לאחר קרב ארוך. שם עייפות היומיום גולשת מנפשנו כמו שמלה ישנה, והבדידות עוטפת אותה ברכות.

לעיתים קרובות היא עוזרת לשכוח, להתנתק בהדרגה מהכאב, להביט לכאב בעיניים ולומר לו: "אני מכירה אותך, אתה ידיד שלי, ואני כבר לא פוחדת ממך."

היא עוזרת לנו לעבור את הימים האפורים, את קטנוניות היומיום, את האדישות, את השתיקות הכבדות, את המניפולציות השקטות.

הבדידות מאפשרת לנו להקשיב לסימפוניה הפנימית שלנו ומובילה אותנו, אולי, ללידה מחודשת, לפתיחה קוסמית של עצמנו.

היא ידידתנו, אחותנו התאומה. צריך לקבל אותה באהבה; לעיתים קרובות היא קרש ההצלה שלנו

 

 

 

.

La poupée sur la route

 

La poupée sur la route

'

Très tôt le matin Je roulais sur la route entre deux villes, je roulais vite, soudain une forme attira mon attention sur le bord  de l’auto route, je ralentie une poupée gisait près du parapet, elle était vêtu de blanc, j’accélérais et je l’oubliais.

La nuit je roulais en sens inverse, étant fatiguée je roulais plus doucement, la lumière puissante de mes phares balayèrent a un certain moment  la poupée gisant près du parapet, je ralentie et je notais qu’elle avait changé de direction comme moi, elle était habillée de blanc. Je souris et continuer ma route.

Quelque mois plus tard j’étais au Brésil, je voyageais en autobus vers une site archéologique, près de moi étaient assises une mère et sa fille, la fille berçait dans ses bras une poupée habillée de blanc… 

En Chine elle était exposée dans une vitrine, dans un marché aux puces en Albany elle était à vendre toujours habillée en blanc.

Ma fille l’a reçu en cadeau, ma petite-fille l’a perdue dans un train toujours habillée en blanc.

Qui est-elle ? Cette poupée toujours habillée en blanc qui est apparue dans ma vie, elle est la, j’en suis sure….. Et pourtant je ne l’ai jamais pris dans mes bras, je ne l’ai jamais touché.....  

      

---

“The Doll on the Road”

Very early in the morning, I was driving on the road between two cities. I was going fast when suddenly a shape caught my attention on the side of the highway. I slowed down—a doll was lying near the guardrail, dressed in white. I sped up again and forgot about it.

That night, I was driving back in the opposite direction. Tired, I was going slower. At one point, the strong beams of my headlights swept over the doll lying by the guardrail again. I slowed down and noticed she had changed direction, just like me. She was dressed in white. I smiled and continued on my way.

A few months later, I was in Brazil, traveling by bus to an archaeological site. Sitting near me were a mother and her daughter; the girl was rocking a doll dressed in white in her arms…

In China, she was displayed in a shop window; in a flea market in Albany, she was for sale, always dressed in white.

My daughter received hers as a gift; my granddaughter lost hers on a train, still dressed in white.

Who is she? This doll, always dressed in white, who has appeared again and again in my life—she’s here, I’m sure of it…

And yet, I have never held her in my arms. I have never touched her…

הבובה על הדרך

---

מוקדם מאוד בבוקר נהגתי בכביש בין שתי ערים. נסעתי במהירות, כשלפתע צורה כלשהי משכה את תשומת ליבי בצד הכביש המהיר. האטתי – בובה שכבה ליד המעקה, לבושה בלבן. האצתי שוב ושכחתי ממנה.

בלילה נסעתי בכיוון ההפוך. הייתי עייפה ונסעתי לאט יותר. ברגע מסוים, האור החזק של הפנסים שלי האיר שוב את הבובה ששכבה ליד המעקה. האטתי ושמתי לב שהיא שינתה כיוון, בדיוק כמוני. היא הייתה לבושה בלבן. חייכתי והמשכתי בדרכי.

כמה חודשים לאחר מכן הייתי בברזיל, נסעתי באוטובוס לאתר ארכאולוגי. לידי ישבו אם ובתה; הבת נדנדה בזרועותיה בובה לבושה בלבן…

בסין היא הוצגה בחלון ראווה; בשוק פשפשים באלבני היא נמכרה – תמיד לבושה בלבן.

בתי קיבלה אותה במתנה; נכדתי איבדה אותה ברכבת, עדיין לבושה בלבן.
מי היא? הבובה הזו, שתמיד לבושה בלבן, שממשיכה להופיע בחיי – היא כאן, אני בטוחה בזה…
ובכל זאת, מעולם לא החזקתי אותה בזרועותיי. מעולם לא נגעתי בה…

 

 

Le singe Macko s’est évadé du Jardin Botanique de la ville 

pendant la nuit

Macko se promène dans la ville librement, personne de fait attention a lui, il traverse les rues aux feux verts, rentre dans un bistro pour manger et boire et choisi le dernier film de Spielberg pour terminer sa soirée

A la sortie du cinéma il se dirige vers le parking, conduit sa voiture vers son appartement 

Un dernier Whisky avant de dormir

Le réveil le réveille a 6h30 pile, douche, café fort et au travail

Le sourire de sa réceptionniste, le bonjour de sa secrétaire lui tendant son courrier, le bureau avec vue sur la city, un café Espresso et la journée commence

Au jardin Botanique on ne s’aperçoit pas de la disparition de Macko……….

Au bureau BUSINESS AS USUAL

 

Macko the monkey escaped from the city’s Botanical Garden
during the night.

Macko walks around the city freely, no one pays attention to him, he crosses streets at green lights, enters a bistro to eat and drink, and chooses the latest Spielberg movie to end his evening.

Leaving the cinema, he heads to the parking lot, drives his car to his apartment.

One last whisky before going to sleep.

The alarm wakes him at exactly 6:30, shower, strong coffee, and is off to work.

The smile of his receptionist, the good morning from his secretary handing him his mail, the office with a view of the city, an espresso, and the day begins.

At the Botanical Garden, no one notices Macko is gone……….

At the office, BUSINESS AS USUAL.

מקו הקוף ברח מהגנים הבוטניים של העיר

באמצע הלילה.

מקו מסתובב חופשי בעיר, אף אחד לא שם לב אליו, הוא חוצה את הכבישים באור ירוק, נכנס לביסטרו לאכול ולשתות, ובוחר את הסרט האחרון של ספילברג כדי לסיים את הערב שלו.

ביציאה מהקולנוע הוא הולך לחניון, נוהג ברכב שלו לדירה שלו.

וויסקי אחרון לפני השינה.

השעון מעיר אותו בדיוק ב-6:30, מקלחת, קפה חזק, ויוצא לעבודה.

החיוך של הפקידה שלו, ה"בוקר טוב" מהמזכירה שמגישה לו את הדואר, המשרד עם הנוף לעיר, אספרסו, והיום מתחיל.

בגנים הבוטניים אף אחד לא שם לב שמקו נעלם……….

במשרד — הכל כרגיל.

La voisine -French-English-Hebrew

 

La Voisine

Une soirée tranquille de fin de semaine,  une forte pluie d’hiver, un vent qui se balade entre les arbres dénudées, enveloppé  chaudement d’une couverture moelleuse en laine, je regarde un vieux filme sur la TV tout en sirotant mon the aux arômes de cannelle. La perspective d’une soirée calme et chaude comme je les aime. Mon chat tigré dort et ronronne sur le tapis. Sur l’écran Charly Chaplin me fait sourire.

On sonne à la porte, au tintement les oreilles de mon chat se dressent, on le dérange. Je me lève à contre cœur, Mme. Paula ma nouvelle voisine, quatre-vingt-trois ans, me sourit, elle m’apporte des livres et des magazines. Elle regarde tout autour elle aime mon intérieure, elle soupire, elle se rappelle son logis avec son défunt compagnon. Elle prend place, gentiment je lui explique que les livres je les ai déjà lu il y a quelques dizaine d’année, et que les magazines de femmes ne m’intéressent pas.  De nouveau elle soupire, mon chat se lève et se dirige vers la cuisine sa queue  en l’air Mme. Paula  l’énerve.

Je lui offre une tasse de thé avec une tranche de gâteau aux noix. Dans ses yeux autrefois noires et brillant aujourd’hui recouvert d’un voile gris je lis la solitude, ses main aux doigts déformés, avec quelques bagues et manucurés soigneusement racontent sa route de travaille, ses pieds enfouis dans des pantoufles chaudes se reposent enfin….

Elle raconte Mme. Paula, elle décrit sa vie, ses enfants et petits-enfants, sa jeunesse dans un pays lointain, ses parents et ses amours, elle a besoins de ses souvenirs, elle revit ses joies et ses peines pour continuer à vivre. Elle revit sa carrière de sage-femme, elle  revit son couple avec plus des bas que des hauts, et moi j’écoute, Bourvil a remplacé Chaplin a la TV, mon chat a disparue, elle se lève, me sourit, merci de m’avoir écouté, bonne nuit.

Je reviens vers ma couverture, et ma TV,  mon chat se pelotonne près de moi,  une énergie de solitude et de tristesse parcoure l’atmosphère, je me lève j’ouvre grande la fenêtre ignorant le froid, la pluie et le vent, je respire profondément, des gouttes de pluie sur mon visage, un regard vers se ciel noire sans étoiles, une prière un remerciement….mon chat miaule ….  La vie……

 

The Neighbor

A quiet weekend evening, a strong winter rain, a wind drifting between the bare trees. Wrapped warmly in a soft wool blanket, I’m watching an old film on the TV while sipping my cinnamon-flavored tea. The kind of calm and cozy evening I love. My tabby cat is sleeping and purring on the rug. On the screen, Charlie Chaplin makes me smile.

Someone rings the doorbell. At the sound, my cat’s ears perk up—he’s annoyed. I get up reluctantly. Mrs. Paula, my new eighty-three-year-old neighbor, smiles at me. She brings me books and magazines. She looks all around—she likes my interior. She sighs. She’s remembering her home with her late partner. She sits down. Gently, I explain to her that I read those books decades ago, and that I’m not interested in women’s magazines. She sighs again. My cat gets up and heads toward the kitchen, his tail in the air—Mrs. Paula irritates him.

I offer her a cup of tea with a slice of walnut cake. In her eyes, once black and bright, now covered by a grey veil, I can read loneliness. Her hands, with twisted fingers, wearing a few rings and carefully manicured, tell the story of her working life. Her feet, buried in warm slippers, are finally resting.

Mrs. Paula talks. She tells me about her life, her children and grandchildren, her youth in a faraway country, her parents, and her loves. She needs her memories. She relives her joys and sorrows to keep going. She relives her career as a midwife, her marriage, with more lows than highs, and I listen. Bourvil has replaced Chaplin on TV. My cat has disappeared. She gets up, smiles at me, thanks me for listening, and says goodnight.

I return to my blanket and my TV. My cat curls up next to me. A certain energy of loneliness and sadness fills the room. I get up, open the window wide, ignoring the cold, the rain, the wind. I breathe deeply. Raindrops on my face. I look up at the black sky, starless. A prayer. A thank you... My cat meows… life.

השכנה

ערב שקט של סוף שבוע, גשם חורפי חזק, רוח שנודדת בין העצים העירומים. עטופה בחום בשמיכת צמר רכה, אני צופה בסרט ישן בטלוויזיה ולוגמת לאט תה בניחוח קינמון. ערב שקט וחמים בדיוק כמו שאני אוהבת. החתול המפוספס שלי ישן ומגרגר על השטיח. על המסך צ'ארלי צ'פלין גורם לי לחייך.

הפעמון מצלצל. בצלצול אוזניו של החתול נזקפות – מפריעים לו. אני קמה בלי רצון. גברת פאולה, השכנה החדשה שלי, בת שמונים ושלוש, מחייכת אליי. היא מביאה לי ספרים ומגזינים. היא מביטה סביב – היא אוהבת את הפנים של הבית שלי. היא נאנחת. היא נזכרת בבית שלה עם בן זוגה המנוח. היא מתיישבת. בעדינות אני מסבירה לה שאת הספרים כבר קראתי לפני כמה עשורים, ושמגזינים לנשים לא מעניינים אותי. היא נאנחת שוב. החתול שלי קם והולך לעבר המטבח, עם זנב מורם – גברת פאולה מרגיזה אותו.

אני מציעה לה כוס תה ופרוסת עוגת אגוזים. בעיניה שהיו פעם שחורות ובהירות ועכשיו מכוסות במעטה אפור, אני קוראת בדידות. ידיה, עם אצבעות מעוותות מעט, מקושטות בכמה טבעות ומטופחות בקפידה, מספרות את דרכה של אישה עובדת. רגליה, עטופות בנעלי בית חמות, נחות סוף סוף.

גברת פאולה מספרת. היא מתארת את חייה, את ילדיה ואת נכדיה, את נעוריה בארץ רחוקה, את הוריה ואת אהבותיה. היא זקוקה לזיכרונות שלה. היא חיה שוב את השמחות והכאבים שלה כדי להמשיך לחיות. היא חיה שוב את הקריירה שלה כמיילדת, את הזוגיות שלה – עם יותר ירידות מעליות – ואני מקשיבה. בורוויל כבר החליף את צ'פלין בטלוויזיה. החתול שלי נעלם. היא קמה, מחייכת אליי, "תודה שהקשבת לי. לילה טוב."

אני חוזרת אל השמיכה ואל הטלוויזיה. החתול שלי מתכרבל שוב לידי. אנרגיה של בדידות ועצב ממלאת את האוויר. אני קמה, פותחת לרווחה את החלון, מתעלמת מהקור, מהגשם ומהרוח. אני נושמת עמוק. טיפות גשם על פניי. מבט אל השמיים השחורים בלי כוכבים. תפילה. תודה... החתול שלי מילל... החיים.