La Voisine
Une soirée tranquille de fin de semaine, une forte pluie d’hiver, un vent qui se balade
entre les arbres dénudées, enveloppé
chaudement d’une couverture moelleuse en laine, je regarde un vieux filme
sur la TV tout en sirotant mon the aux arômes de cannelle. La perspective d’une
soirée calme et chaude comme je les aime. Mon chat tigré dort et ronronne sur
le tapis. Sur l’écran Charly Chaplin me fait sourire.
On sonne à la porte, au tintement les oreilles de mon
chat se dressent, on le dérange. Je me lève à contre cœur, Mme. Paula ma
nouvelle voisine, quatre-vingt-trois ans, me sourit, elle m’apporte des livres
et des magazines. Elle regarde tout autour elle aime mon intérieure, elle
soupire, elle se rappelle son logis avec son défunt compagnon. Elle prend
place, gentiment je lui explique que les livres je les ai déjà lu il y a
quelques dizaine d’année, et que les magazines de femmes ne m’intéressent
pas. De nouveau elle soupire, mon chat
se lève et se dirige vers la cuisine sa queue en l’air Mme. Paula l’énerve.
Je lui offre une tasse de thé avec une tranche de gâteau
aux noix. Dans ses yeux autrefois noires et brillant aujourd’hui recouvert d’un
voile gris je lis la solitude, ses main aux doigts déformés, avec quelques
bagues et manucurés soigneusement racontent sa route de travaille, ses pieds
enfouis dans des pantoufles chaudes se reposent enfin….
Elle raconte Mme. Paula, elle décrit sa vie, ses enfants
et petits-enfants, sa jeunesse dans un pays lointain, ses parents et ses
amours, elle a besoins de ses souvenirs, elle revit ses joies et ses peines pour
continuer à vivre. Elle revit sa carrière de sage-femme, elle revit son couple avec plus des bas que des
hauts, et moi j’écoute, Bourvil a remplacé Chaplin a la TV, mon chat a disparue,
elle se lève, me sourit, merci de m’avoir écouté, bonne nuit.
Je reviens vers ma couverture, et ma TV, mon chat se pelotonne près de moi, une énergie de solitude et de tristesse
parcoure l’atmosphère, je me lève j’ouvre grande la fenêtre ignorant le froid,
la pluie et le vent, je respire profondément, des gouttes de pluie sur mon visage,
un regard vers se ciel noire sans étoiles, une prière un remerciement….mon chat
miaule …. La vie……
The Neighbor
A quiet weekend evening, a strong winter rain, a wind drifting between the bare trees. Wrapped warmly in a soft wool blanket, I’m watching an old film on the TV while sipping my cinnamon-flavored tea. The kind of calm and cozy evening I love. My tabby cat is sleeping and purring on the rug. On the screen, Charlie Chaplin makes me smile.
Someone rings the doorbell. At the sound, my cat’s ears perk up—he’s annoyed. I get up reluctantly. Mrs. Paula, my new eighty-three-year-old neighbor, smiles at me. She brings me books and magazines. She looks all around—she likes my interior. She sighs. She’s remembering her home with her late partner. She sits down. Gently, I explain to her that I read those books decades ago, and that I’m not interested in women’s magazines. She sighs again. My cat gets up and heads toward the kitchen, his tail in the air—Mrs. Paula irritates him.
I offer her a cup of tea with a slice of walnut cake. In her eyes, once black and bright, now covered by a grey veil, I can read loneliness. Her hands, with twisted fingers, wearing a few rings and carefully manicured, tell the story of her working life. Her feet, buried in warm slippers, are finally resting.
Mrs. Paula talks. She tells me about her life, her children and grandchildren, her youth in a faraway country, her parents, and her loves. She needs her memories. She relives her joys and sorrows to keep going. She relives her career as a midwife, her marriage, with more lows than highs, and I listen. Bourvil has replaced Chaplin on TV. My cat has disappeared. She gets up, smiles at me, thanks me for listening, and says goodnight.
I return to my blanket and my TV. My cat curls up next to me. A certain energy of loneliness and sadness fills the room. I get up, open the window wide, ignoring the cold, the rain, the wind. I breathe deeply. Raindrops on my face. I look up at the black sky, starless. A prayer. A thank you... My cat meows… life.
השכנה
ערב שקט של סוף שבוע, גשם חורפי חזק, רוח שנודדת בין העצים העירומים. עטופה בחום בשמיכת צמר רכה, אני צופה בסרט ישן בטלוויזיה ולוגמת לאט תה בניחוח קינמון. ערב שקט וחמים בדיוק כמו שאני אוהבת. החתול המפוספס שלי ישן ומגרגר על השטיח. על המסך צ'ארלי צ'פלין גורם לי לחייך.
הפעמון מצלצל. בצלצול אוזניו של החתול נזקפות – מפריעים לו. אני קמה בלי רצון. גברת פאולה, השכנה החדשה שלי, בת שמונים ושלוש, מחייכת אליי. היא מביאה לי ספרים ומגזינים. היא מביטה סביב – היא אוהבת את הפנים של הבית שלי. היא נאנחת. היא נזכרת בבית שלה עם בן זוגה המנוח. היא מתיישבת. בעדינות אני מסבירה לה שאת הספרים כבר קראתי לפני כמה עשורים, ושמגזינים לנשים לא מעניינים אותי. היא נאנחת שוב. החתול שלי קם והולך לעבר המטבח, עם זנב מורם – גברת פאולה מרגיזה אותו.
אני מציעה לה כוס תה ופרוסת עוגת אגוזים. בעיניה שהיו פעם שחורות ובהירות ועכשיו מכוסות במעטה אפור, אני קוראת בדידות. ידיה, עם אצבעות מעוותות מעט, מקושטות בכמה טבעות ומטופחות בקפידה, מספרות את דרכה של אישה עובדת. רגליה, עטופות בנעלי בית חמות, נחות סוף סוף.
גברת פאולה מספרת. היא מתארת את חייה, את ילדיה ואת נכדיה, את נעוריה בארץ רחוקה, את הוריה ואת אהבותיה. היא זקוקה לזיכרונות שלה. היא חיה שוב את השמחות והכאבים שלה כדי להמשיך לחיות. היא חיה שוב את הקריירה שלה כמיילדת, את הזוגיות שלה – עם יותר ירידות מעליות – ואני מקשיבה. בורוויל כבר החליף את צ'פלין בטלוויזיה. החתול שלי נעלם. היא קמה, מחייכת אליי, "תודה שהקשבת לי. לילה טוב."
אני חוזרת אל השמיכה ואל הטלוויזיה. החתול שלי מתכרבל שוב לידי. אנרגיה של בדידות ועצב ממלאת את האוויר. אני קמה, פותחת לרווחה את החלון, מתעלמת מהקור, מהגשם ומהרוח. אני נושמת עמוק. טיפות גשם על פניי. מבט אל השמיים השחורים בלי כוכבים. תפילה. תודה... החתול שלי מילל... החיים.
.jpg)