Pourquoi A.I. Francais-Anglais-Hebrew

 

 

Pourquoi A.I.

 

En 2012, j'ai publié un article sur ce même blog intitulé « Pourquoi je photographie », que je souhaite rappeler à la fin de ce que j’écris aujourd’hui.

Ma caméra est toujours ma meilleure amie, ma compagne, mon refuge, ma distraction. Mais avec le temps et certains événements qui ont bouleversé le monde, surtout la fatigue de l’âge, le manque de force pour marcher longtemps avec ma lentille zoom, les amis qui se dispersent, et l’ennui du déjà-vu dans tout ce que j’avais aimé approcher avec mon objectif et brûler le fond, un recul s’est installé.

Alors l’A.I. est apparue. Avec méfiance, j’ai commencé à écrire des prompts. Au commencement, les résultats en comparaison avec la photographie étaient médiocres, mais je n’ai pas abandonné. Les programmes d’intelligence artificielle ont évolué à une vitesse inimaginable.

Ce matin, en regardant le résultat de mon travail avec l’A.I., j’ai ressenti une certaine satisfaction. Voir mon imagination prendre forme, surtout dans les close-up de portraits, la quasi-perfection de la caméra (parfois les mains ont besoin de retouches sur Photoshop), les expressions du regard, le mouvement du corps… tout cela si proche de mon style photographique.

Quelle est la morale de ce texte ?
Pour moi, c’est de ne pas lutter contre le temps, contre les changements, contre un monde qui évolue sans cesse. C’est de garder soigneusement ses anciens amours, mais avancer toujours, à tout âge, à tout moment.

Pourquoi je photographie

 

Au lancement de mon blog sur le cyberspace, j’ai essayé d’expliquer, à moi-même, en écrivant, la raison de ce besoin intensif d’exprimer certaines de mes fantaisies, mes imaginations, quelques visions, des peines et des instants de bonheur.

Aujourd’hui, où le virus de la photographie m’a frappé, où le clic de mon appareil est mon deuxième souffle, où les photos prises sont ma drogue au moment du regard sur mon PC, je voudrais comprendre ce besoin, cette addiction…

Je photographie la nature et les fleurs, les serrures rouillées de tous genres, les fenêtres anciennes ou nouvelles, les femmes, les hommes, les enfants. Je photographie surtout ce qui n’est pas commun. Je n’aime pas les paysages, j’adore les ronces, les barbelés me fascinent avec leurs secrets qui se dévoilent au développement. Je zoome brindilles, fils de fer, feuilles accrochées n’importe où au hasard du temps. Les feuilles mortes me racontent leur vie, une rose fanée me dirige vers la fin, un oiseau me connecte à la liberté, un chien à la fidélité, un chat à l’égoïsme…

Je clique et je dispense sur internet. La critique m’enseigne, le « like » me donne des ailes, ma journée se remplit de couleurs, de formes, de parfums et de chants…

Comment nommer cet alcoolisme de la photographie ?????

Why A.I.

 

In 2012, I published an article on this same blog entitled "Why I Photograph," which I would like to recall at the end of what I am writing today.

My camera has always been my best friend, my companion, my refuge, my distraction. But with time and certain events that shook the world, especially the fatigue of age, the lack of strength to walk long distances with my zoom lens, friends drifting away, and the boredom of déjà vu in everything I once loved to approach with my lens and blur in the background, a certain withdrawal appeared.

Then A.I. appeared. With hesitation, I began writing prompts. At first, the results, compared to photography, were poor, but I did not give up. Artificial intelligence programs evolved at unimaginable speed.

This morning, as I looked at the results of my work with A.I., I felt a certain satisfaction. To see my imagination take form, especially in close-ups of portraits, the near-perfection of the camera (sometimes the hands still need retouching in Photoshop), the expressions in the gaze, the movement of the body… all of it so close to my photographic style.

What is the moral of this text?
For me, it is not to fight against time, against changes, against a world that constantly evolves. It is to carefully preserve old loves, but to always move forward, at any age, at any moment.

Why I Photograph

 

At the launch of my blog on cyberspace, I tried to explain, to myself, by writing, the reason for this intense need to express some of my fantasies, my imaginations, a few visions, sorrows, and moments of happiness.

Today, when the virus of photography has struck me, when the click of my camera is my second breath, when the photos I take are my drug at the moment I look at them on my PC, I want to understand this need, this addiction…

I photograph nature and flowers, rusty locks of all kinds, old and new windows, women, men, children. I especially photograph what is uncommon. I don’t like landscapes, I love brambles, barbed wire fascinates me with its secrets revealed during development. I zoom in on twigs, wires, leaves clinging anywhere, at the mercy of time. Dead leaves tell me their story, a withered rose leads me toward the end, a bird connects me to freedom, a dog to loyalty, a cat to selfishness…

I click and I share on the internet. Criticism teaches me, a “like” gives me wings, my day fills with colors, shapes, scents, and songs…

How to name this alcoholism of photography ?????

 

למה בינה מלאכותית (A.I.)

 

בשנת 2012 פרסמתי מאמר באותו בלוג בשם ״למה אני מצלם״, שאני מבקש להזכיר בסיום דבריי היום.

המצלמה שלי היא עדיין החברה הכי טובה שלי, בת לווייתי, מקלטי, הסחת דעתי. אך עם הזמן ועם אירועים מסוימים שטלטלו את העולם, ובעיקר עייפות הגיל, חוסר הכוח ללכת זמן רב עם עדשת הזום שלי, החברים שהתפזרו, והשעמום מן המוכר שכבר ראיתי שוב ושוב בכל מה שאהבתי להתקרב אליו עם העדשה ולטשטש את הרקע – נכנסה לתוכי נסיגה מסוימת.

ואז הופיעה הבינה המלאכותית. בחשדנות התחלתי לכתוב פקודות (פרומפטים). בתחילה התוצאות בהשוואה לצילום היו דלות, אך לא ויתרתי. תוכנות הבינה המלאכותית השתנו במהירות שלא ניתן להעלות על הדעת.

הבוקר, כשצפיתי בתוצאה של עבודתי עם הבינה המלאכותית, חשתי סיפוק מסוים. לראות את דמיוני מקבל צורה, במיוחד בצילומי תקריב של פורטרטים – הכמעט-שלמות של המצלמה (לפעמים הידיים עדיין זקוקות לתיקונים בפוטושופ), הבעות המבט, תנועת הגוף… הכול כה קרוב לסגנון הצילום שלי.

מה המוסר של הטקסט הזה?
בשבילי, אין זה להילחם בזמן, בשינויים, בעולם שמשתנה ללא הרף, אלא לשמור בקפידה על האהבות הישנות, אך להמשיך תמיד קדימה – בכל גיל, בכל רגע.

למה אני מצלם

בעת שהשקתי את הבלוג שלי במרחב הסייבר, ניסיתי להסביר לעצמי, בכתיבה, את הסיבה לצורך העז הזה לבטא כמה מהפנטזיות שלי, את הדמיונות, כמה חזיונות, כאבים ורגעי אושר.

היום, כשהווירוס של הצילום פגע בי, כשהקליק של המצלמה שלי הוא נשימתי השנייה, כשהתמונות שצילמתי הן הסם שלי ברגע שאני מביט בהן על המחשב – אני רוצה להבין את הצורך הזה, את ההתמכרות הזאת…

אני מצלם טבע ופרחים, מנעולים חלודים מכל הסוגים, חלונות ישנים או חדשים, נשים, גברים, ילדים. אני מצלם בעיקר את מה שאינו רגיל. אינני אוהב נופים – אני אוהב קוצים. חוטי התיל מרתקים אותי בסודותיהם הנחשפים בעת הפיתוח. אני מתמקד בענפים דקים, חוטי ברזל, עלים התלויים באקראי בחסדי הזמן. העלים היבשים מספרים לי את חייהם, ורד נבול מוביל אותי אל הסוף, ציפור מחברת אותי לחירות, כלב לנאמנות, חתול לאנוכיות…

אני לוחץ ומשתף באינטרנט. הביקורת מלמדת אותי, ה״לייק״ נותן לי כנפיים, יומי מתמלא בצבעים, בצורות, בניחוחות ובשירים…

איך אפשר לקרוא לאלכוהוליזם הזה של הצילום ?????